בנסיעה צפונה, somewhere בין הערפל לצלילות, עצרתי רגע בצד הדרך.
שדה ירוק. עץ אחד, בודד. גדר בקר דקה מפרידה ביני לבינו.
אי אפשר להתקרב.
אי אפשר לשבת תחתיו.
משהו בתמונה הזו נוגע בי פנימה, בלב.
זו הייתה תמונה שקרתה .במהלך מסע של גילוי
צילום דרך מצלמת אולגה פשוטה, מפלסטיק.
מצלמה שהבאתי איתי כחלק מהרצון לשחק. להתמסר. לראות אחרת.
הצילום האינטואיטיבי הזה פגש אותי ברגע נקי,נטול רעשים.
לא תכננתי אותו. לא חשבתי מה ייצא.
פשוט הקשבתי למה שהשדה סיפר.
העץ עומד שם בתוך השדה, ויודע בדיוק את מקומו.
הוא לא לבד. מתחתיו – בזלת.
הבזלת מרגשת אותי.
יש בה משהו עתיק, שקט, עמוק.
לא ניתנת להזזה, לא מבקשת תשומת לב ,
אבל היא זו שמאפשרת לכל הירוק הזה לפרוח.
,אולי גם בתוכי יש בזלת כזו
איכות שלא מחפשת הוכחה.
שפשוט מחזיקה. יציבה.
,ואולי זה בדיוק מה שאני מביאה בעבודה שלי עם נשים
לא רעש, לא דרמה — אלא נוכחות שמאפשרת התרחשות.
זה הזמנה שקטה.
אולי גם את מכירה רגעים כאלה –
שבהם את עומדת מול משהו, ונזכרת במשהו בתוכך.
אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
התמונה הזו, שצולמה במצלמה פשוטה, היא תזכורת בשבילי:
מה שמחזיק אותנו — לעיתים בלתי נראה, אבל נוכח מאוד.
אולי גם את מרגישה משהו. זה מקום טוב להתחיל בו.
