תמונה אחת שווה אלף מילים! על המסרים בתמונה אחת

ממש מזמן כבר החלטת, מה הלקוחות שלך צריכים, ומה העסק שלך מסוגל לתת ואיפה בדרך אתם נפגשים...

עכשיו נשארה השאלה: איך נפגשים? ברעיון, יתכן והלקוח הבין שאותך הוא מחפש. חסרה רק חוויה חושית חיובית שתחבר בינכם.

הלקוח שלך, כמו כל בן אנוש, מורכב משכל וגוף, או במילים אחרות הגיון וחושים. כדי לפנות אליו, כדי להגיע אליו ושהוא יגיע אליך, עליך להתיחס לשני החלקים הללו!

יותר מאשר מידע תאורטי, הלקוח מחפש תחושת שייכות לעסק אמין, הרגשת ביטחון ונוחות. הוא רוצה לזהות מרחוק משהו מיוחד, אישי, קסום ומושך.

תמונה איכותית שלך תתן ללקוח שייכות רגשית אליך, חיבור של תת מודע שנצרב הישר בזיכרון ומפעיל משם את יכולת קבלת ההחלטות, לפעמים בכביש עוקף הגיון.

תחשבו שנייה על "אמנת שרות" מנוסחת, מרשימה ומלוטשת שממוסגרת על הקיר. ותראו כנגד חיוך אמיתי אחד שמתמצת את אותה אמנה ומוכיחה שהיא לגמרי, אבל לגמרי – מיותרת  ביחס לתמונה!

אנשים אומרים: "... זה מה שהכי חשוב לי בחיים!" ".... זה המוטו שלי!" ".... בשביל זה אני חי!!"

לכל אדם בעולם ולכל עסק יש ערכים שבזכותם ובשבילם הוא קיים.

יש עסקים שהכוח המניע אותם הוא ערך העזרה לחברה ואחרים מונעים מיצר ההרפתקנות. יש אנשים שרק העצמאות מובילה אותם ויש את מחפשי התהילה.

מהם הערכים שלך?

הגדרת אותם פעם?

חשוב לבחור את הערכים שמלווים אותנו לאורך הדרך. הערכים החשובים ביותר הם אלו שלא נצעד שום פסיעה בלעדיהם.

אם הערך הראשון שלי הוא מקצועיות, או יושר, או פתיחות, שום דבר לא יקרה בעסק באופן אחר!

בתמונה טובה צפים ועולים הערכים, נאמנות, החלטיות, גמישות ויעילות, נפרשים בהבזק לעין המצלמה.

רק בעל העסק ורק לפני צילום התמונה, צריך לבחור בקפידה את הערכים, כדי להציג ולהבהיר אותם באופן מושלם.

פעם

פעם, פעם, לפני הרבה שנים, הלכנו לשוק.
היה היה ירקן אחד בכפר, סנדלר אחד, שען אחד...כן, אנחנו יודעים, הסיפור העיסקי שלנו היום רחוק עד מאד מהמבחר המצומצם של בעלי המלאכה ונותני השרות שהיו אז.
כולם בכפר הכירו את האופה הנדיב, את הכובסת החביבה ואת הנגר הדייקן.

ומה קורה היום?

השוק עמוס מתחרים, בכל נישה ותחום צמחו 'בעלי דוכנים' נוספים ואיך יוכל הלקוח להכיר אותך? איך הוא ידע שהעסק שלך הוא הכי הכי?
הקונה, שכבר לא מסתובב בשוק ומכתת את רגליו, יפגוש אותך ברשת או בין דפי העיתון. האם התוכן שלך יצוד את עיניו? אולי הוא יצליח לזהות את האיכות והמקצועיות שלך?
בגלישה מהירה ברשת או רפרוף קליל בעיתון, אין זמן להרבה מלל. מבט אחד של הרף עין אמור להספיק כדי להתרשם ממך, להבין ששווה להכיר אותך לעומק, כי פה יש משהו מיוחד! אחר!
זוהי ה'זהות הויזואלית' של העסק שלך, הניראות שלך חייבת להיות מסוימת מאד ומשקפת באופן מדויק אותך ואת העסק כדי שהלקוח יראה אותך!

באילו ערוצים ניתן להשתמש בצילומים לשיווק ויח"צ: התאמת רזולוציה לדפוס ולרשת

מה עושים בתמונות שלנו?
מה לא?
יש תמונות שנתפסו ברשת, הן מתאימות לאתרים, רשתות חברתיות...
תמונות אחרות תצאנה לאור כהפקת דפוס במודעה, כתבה בעיתון, כרטיסי ביקור אישיים, או ספר
חדש.
התמונות המפונקות צריכות לקבל יחס אישי בהתאם ליעד שלהן.
לכל הופעה של תמונה דרושה רזולוציה אחרת ותשומת לב מתאימה.

הכי קל להגיד שהיא יוצרת חייץ ומאפשרת לי להיות מחוץ לעניינים. מה שנכון.

באירועי הגן של ילדיי  חוויתי יחס אמביוולנטי למצלמה. מצד אחד מאד רציתי לצלם ולתת ביטוי להתרגשות שלי, אך מצד שני הצילום 'גנב' ממני את החוויה האותנטית של להיות עם הילד. הכול קרה דרך המצלמה. עם הזמן גיליתי תכונות נוספות שהמצלמה מאפשרת. היא מתווכת ביני ובין העולם. היא מאפשרת לי ליצור קשר עם אנשים זרים, להיות חצופה וממש.

אני זוכרת כשרק ממש פתחתי את העסק שלי כצלמת נשים נסעתי לטיול בסין. קינחתי אותו בהונג קונג. בבוקר בארוחת הבוקר המפוארת לכדו עיניי משפחה עם 3 ילדים קטנים והאם התנהלה באופן שמאד הרשים אותי. הייתה בה נינוחות לא אופיינית לאימהות בזו הסיטואציה. דבר נוסף, היא הייתה יפה, מאד. לא הצלחתי להוריד את עיניי ממנה.  כל כך רציתי לצלם אותה. לאחר כחצי שעה אזרתי אומץ וניגשתי אליה. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה שאני מתבוננת בה ארוכות והיא מרתקת אותי ואשמח לצלם אותה. היא חייכה ונענתה מיד. קבענו להיפגש בשעת צהרים מאוחרת ליד הבריכה.  אני בחיים לא אשכח את התחושה שעשיתי זאת. לא נתתי לקולות המסרסים, לפחדים, לנהל אותי. המצלמה איפשרה לי להפגש עם אישה מדהימה שאחר כך ישבה איתי ארוכות וסיפרה לי את סיפור חייה והתמסרה לגמרי לצילום.

בלונדון לפני שבוע, ישבתי ברכבת התחתית ומולי ישבו שתי נשים שלא הפסקתי להסתכל עליהן. השילוב של הצבעים שלהן, חיתוך השיער, החזותיות שלהם פשוט ריתקה אותי. התביישתי נורא להוציא את המצלמה ולהרימה מול עיניהן.  ואז רגע לפני שהגעתי לתחנה הבנתי שזו הזדמנות אחרונה לפני הפיספוס הגדול. הוצאתי את המצלמה וצילמתי את התמונה הזו. מדהימה, נכון?

עבורי המצלמה היא חייץ ושריון שמגן עליי אך היא גם גשר שמאפשר לי להגיע לאנשים ומקומות שלא הייתי מעיזה בלעדיה

במה שונה קשר אם-בת מקשר אם-בן? מה גורם לקשר אם-בת להיות חזק ומורכב כל כך? מה מהותו של אותו קונפליקט מתמשך בין אימהות ובנות, בהקשר לאוטונומיה והתקשרות? כיצד משתנה קשר אם-בת במעגל החיים? מה עושה את הקשר הזה כה חזק וכה מורכב?
נראה שהקשר המתמשך, שאותו חוות בנות ואימהות, הוא המשך ישיר להתקשרות המוקדמת ביניהן.
המשכיות בקשר והעדר הצורך להחליף בהזדהות בין בנות ואימהות והפוך, יוצר טשטוש בגבולות האגו, עד שלעיתים, לא ברור איפה נגמרת האם ומתחילה הבת.
הטשטוש בגבולות האגו מקשה על בנות ואימהות בתהליכי היפרדות ואינדיווידואציה. הקשר בין אימהות ובנות, והעשייה הפרקטית המשותפת שלהן בחיי היום-יום, מחזקים את הזדהות הבנות עם תפקידים של טיפול והענקה לאחר.
דפוסים חברתיים גורמים לבנות לגדול ולהיות מטפלות, הן מפתחות זהות בעלת דפוסים אימהיים. הן לומדות להגדיר עצמן דרך התייחסות למשהו או דרך קשר שלהן למשהו ולא באופן נקי, עצמאי, אינדיווידואלי. בשלב מסוים מגלה הבת כי החברה מתייחסת בפיחות ערך למה שמתקשר עם נשיות, לעומת ההתייחסות המעצימה שהיא נותנת לגבריות.
במעגל החיים, בנות ואימהות מתקרבות ומתרחקות זו מזו. בתקופות של נישואין, הריון, לידה ואימהוּת יש נטייה חזקה להתקרבות ולהגדרות מחודשות של הקשרים ביניהן. בנות רבות מספרות שלא רצו להיות דומות לאימותיהן, ומצאו עצמן מהדהדות את ההתנהגויות של אימותיהן, באופן מודע ובלתי מודע. התקרבות וחיזוק הקשר בין בנות ואימהות מתחוללת גם לעת זִקנה וחולשה של האם. קשר מחודש זה שונה מהקשר הסימביוטי הראשוני. כל אחת מהן מביאה לתוך הקשר את הזהות האישית שהצמיחה, בקונטקסט התרבותי שבו גדלה.

ובנימה אישית, הקשר עם ביתי היה השתקפות לקשר המורכב עם אימי. כנערה היתי בת מתמרדת, מרוחקת.
כשנישאתי וילדתי את שני בניי, חלה התקרבות קלה ומערכת היחסים שלנו נוגנה כמו אקורדיון, פעם קרוב וצמוד ופעם רחוק וקר.
כשילדתי את ביתי הקטנה, הכל היה אחרת.
היתי במרחב שונה מבחינה רגשית. היתי שקטה ורגועה יותר.
היא היתה עלי כל הזמן, ינקה כל עת שרצתה. הקשר איתה היה אחר מכל קשר אחר שאני מכירה. היה מוכר ומחובר מאד, הכל ידוע ומותאם.
מתקיים ביננו דיאלוג תמידי ואין קונפליקטים.
זהו שיקוף ענק עבורי לקשר עם אימי.
השיקוף הזה שלח אותי לפני כשני עשורים, להלחם על הקשר איתה, לבנות דיאלוג מקרב ואוהב. מודה ומוקירה תודה לאל, על הנוכחות שלה בחיי, על הזכות להיות קרובה איתה

מפגש עם אדם חדש הוא אירוע מרגש. במודע או שלא, במוחנו הסקרן מתרוצצות שאלות רבות לגבי האדם שפגשנו, ועיקר מטרתו לקבוע מה דעתנו עליו. המון משתנים משתתפים בתהליך סמוי זה, ביניהם:

הבעת הפנים
היציבה
הלבוש
סגנון הדיבור

כל אלה מתגבשים לכדי החלטה לגבי הנדון וקטלוגו בספריית הזיכרון. הרושם הראשון הוא עמדה הננקטת בתוך דקות ולעיתים בשניות ואף בשבריר של שנייה להיכרות עם אדם חדש.

כיצד מתגבש רושם ראשוני?

החוש הדומיננטי ביותר אצל רוב בני האדם הוא הראייה. המוח מעבד בשברירי שנייה את המידע שמגיע מהן דרך העיניים (בחינה מדוקדקת של פניו, פרטי לבוש, קריאת שפת גוף ועוד) ומייצר משמעות.  העיבוד מכיל רגשות, זיכרונות וחוויות עבר וההתבוננות שלנו מקבלת פרשנות אישית. מכאן ניתן להסיק, הראייה שלנו אינה אובייקטיבית.
אנחנו קולטים מידע על אנשים וממזגים אותו בתהליך שקורה במהירות בדרך כלל בצורה לא מודעת. רגשות חיוביים ושליליים משפיעים על עוצמת השיפוט לגביהם.
האם אנו באמת מסוגלים להכיר אדם תוך שניות? מובן שלא. האם אנו מגבשים דעה על בן אדם חדש בפרק הזמן הזה? בהכרח כן, מטבע מבנה המוח שלנו.
כל התהליך הזה נקרא רושם ראשוני והוא קריטי בקביעת עמדותינו ביחס לאנשים. הרושם הראשוני נבנה על שני יסודות עיקריים, ביטחון וכבוד,  עליהם אתייחס בהמשך. זוהי נקודה חשובה אם אנו רוצים להשיג שליטה באופן שבו אנו מקבלים בני אדם אחרים.
במציאות של פייסבוק ואינסטגרם, הנראות שלנו היא קריטית. מחד, אנו טובעים בגירויים ויזואליים, ומאידך, חיים בתקופה שבה הטכנולוגיה מקצרת את זמן ומידת הקשב שלנו לשיח עמוק.

אנו קודם כל רואים, ורק לאחר מכן, אם יש זמן, מקשיבים.
ברושם ראשוני, נוצרת דגימה מזערית שהיא ה- 100% של מה שיודעים עליכם. למרות ההכרות שלכם על גווניה, אחרים לא יודעים עליכם הרבה, ומה שחשוב להבין הוא, שבאופן בלתי מודע הם ישערו שהדגימה המזערית שיש להם היא למעשה ייצוג מדוייק וכולל  שלכם.

מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו שבשעה שאנשים מעריכים אנשים אחרים, הם נותנים משקל רב יותר למידע ראשוני מאשר למידע מאוחר יותר (מה שדן אריאלי קורא לו עוגן- שברגע שאנחנו מקבלים החלטה ראשונה, אנחנו זוכרים את ההחלטה הזו והיא הופכת ל"עוגן" – היא נהיית נקודת המוצא בהחלטות העתידיות.) . זו עובדה שהמידע הראשוני שאנו מקבלים על האדם משפיע על האופן בו אנו מעבדים את המידע לגביו.

מחקרי עמדות מוכיחים כי מרגע שאדם נקט עמדה הוא מחוייב אליה ומתחיל להגן עליה ומתבצר בה. הוא אוגר מידע המצדיק את עמדתו ונוטה לדחות עובדות המוכיחות כי עמדתו היתה מוטעית. כדי שיגיע למסקנה שטעה הוא צריך להיות חשוף לממצאים רבים ומשכנעים  לאורך זמן , המנוגדים לעמדתו המקורית.

ממחקר של פרופסור איימי קאדי מהארווארד, החוקרת את התופעה שנקראת "רושם ראשוני" כבר מעל 15 שנה,  מתברר שמתוך כל השאלות והתהיות, שתיים בלבד מכריעות באמת את הרושם הראשוני:

1. האם אנו יכולים לסמוך על אותו אדם – ביטחון באדם, האם הוא מייצר בי חום? מהם הכישורים הבינאישיים של האדם? האם הוא מפגין קרבה או ריחוק? האם הוא משדר אמינות או חוסר כנות?
2. האם אנו יכולים לכבד אותו – מתחבר ליכולת הקיימת בכישורים המקצועיים. האם האדם נתפש בעיננו כחכם ומיומן?

במחקר שערכה חברה המפתחת אפליקציה בדקו אלו אלמנטים משפיעים על תמונת הפרופיל.  המחקר כלל 800 תמונות פרופיל שהוצגו בפני 60,000 צופים וקיבלו ציונים ב-3 מדדי רושם:

1. מסוגלות- יכולת, חכמה.
2. חביבות- חברותיות, נחמדות.
3.  יכולת השפעה- מנהיגות, הובלה, ניהול, מכובדות.

והרי התוצאות:

עיניים: משקפי שמש הם אולי פריט אופנתי, אבל יש להם השפעה שלילית על מדד החביבות.  לעומת זאת למשקפי ראיה יש השפעה חיובית על מדד המסוגלות ואפילו משום מה על מדד החביבות.
אלמנט משפיע נוסף הוא עד כמה העיניים שלכם פתוחות. עיניים גדולות ופעורות מתחברות לנו עם תחושות של פחד, בעוד שעיניים קצת מכווצות יוצרות רושם של נינוחות וביטחון עצמי. תמונה כזו יוצרת רושם טוב יותר בכל שלושת המדדים .

פנים: חיוך, הוא בבחינת חובה לתמונת הפרופיל שלכם ,העדרו פוגע בשלושת המדדים. אבל לא כל חיוך הוא חיוך טוב. חיוך שבו חושפים שיניים מקבל ציון גבוה יותר לכל שלושת המדדים. אם אתם מעדיפים לחייך בפה סגור- תקבלו ציון נמוך במחצית במדד החביבות. אם בחרתם בתמונה שבא אתם ממש צוחקים ולא רק מחייכים- תשלמו גם על זה במדדי המסוגלות ויכולת ההשפעה.

סגנון לבוש: רוצים ליצור רושם של מסוגלות ושל יכולת השפעה , אין דבר שמייצר יותר את הרושם הזה מאשר לבוש פורמלי (חולצה מכופתרת, ולתפקידים מסוימים אפילו חליפה...).

כמה גוף חושפים בתמונה: מסתבר שהתמונה האידאלית כוללת ראש, צוואר וקצת מהכתפיים או שהיא מרוחקת יותר וכוללת מחצית גוף עליון (עד המותניים). אם אתם חובבי תמונות אמנותיות ובחרתם תמונת קלוזאפ שבה רואים רק חלק מהפנים או מהראש, תשלמו על זה במדד החביבות (0.22-). לחילופין, תשלמו במדד המסוגלות ובמדד יכולת ההשפעה אם תתעקשו לבחור בתמונה של כל הגוף.

רקע: מסתבר שלרקע אין שום השפעה (בית, משרד, סטודיו של צלם, טבע וכו'...).

עריכות למיניהן: אתם נוהגים לערוך את התמונות שלכם ולשפר אותן? הנקודה הזו בשבילכם- ככל שהתמונה כהה יותר- כך יש פגיעה במדד החביבות וצבעים נועזים ומודגשים יותר פוגעים בשלושת המדדים. תמונה שחור-לבן באופן מפתיע איננה משפיעה כלל על המדדים.

לסיכום, מהי התמונה המושלמת?

חיוך אמיתי אך לא מוגזם, עיניים ששום דבר לא מכסה אותן, לבוש פורמלי, תמונת ראש מלאה וברורה עד מקסימום המותניים, ללא צבעים מודגשים מידי או כהים מידי. חשבו כיצד אתם רוצים להציג את עצמכם - האם אתם רוצים להיראות חכמים וחברותיים או שאתם רוצים להיתפס כאנשי עסקים שיכולים להנהיג?

ל'צייר' דמויות מצולמות כחלק מתהליך איפיון מושא הדיוקן

צילום דיוקן מאפיין את הדמות המצולמת ומשרטט מסרים במודע ובתת מודע אודות הדמות.

בתמונה מימין:

אישה בצילומי הריון. ניסיתי ללכוד את התמימות, המבט הישיר, הלא מתפשר אך יחד עם זאת רך, חושני ומלא אהבה לטבע הבריאה - אימא אדמה.
השימוש בטכניקה המונוכרומטית הזו מאפשר לי להתמקד במבע העיניים, למרוח את האמולסיה (החומר שקולט את התמונה) על הנייר ולצייר את התצלום.

בתמונה משמאל:

התמודדות שלי עם הפרידה מביתי הקטנה עופרי ולפר, שעברה ללמוד בירושלים. היה חשוב לי לדבר אודות האמון הגדול שיש לי בה, להציג עוצמה וכוחות שהיא מפגינה בתוך התהליך הזה. כוחות שהיא לימדה אותי ועדין עושה לי בית ספר של נפלאות כוח הרצון והאמונה בדרך. בתמונה יש שימוש באורות וצללים קונטרסטים, בחדות נקודתית וחוסר חדות בשולי הפריים (מסגרת התמונה) המכנסים את הפוקוס (המיקוד) אל מרכז התמונה, אל מושא הצילום.

השימוש בטכניקת ההדפסה הייחודית מאפשרת לי להיות במגע ישיר עם התמונה הנולדת, עם מושא הצילום שלי. ההדפסה הזו מבטאת מקום רגשי חזק, צורך בקירבה ואינטימיות. פה אני ממש מורחת את האמולסיה על נייר שאני בוחרת, מדפיסה את התמונה ומפתחת אותה באופן ידני. המגע הפיזי הזה הוא חלק מהאמירה וההתייחסות שלי לתהליך הצילום והקשר עם המצולמת.