יש ימים שבהם אני מרגישה תנועה קלה בפנים.
כמו רחש. לא בקול רם,יותר כמו שאלה שצפה ועוברת.
לפעמים זה קורה כשאני מצלמת,
לפעמים כשאני עוצמת עיניים,
לפעמים כשהלב קצת נרגע.
אני לא תמיד יודעת להסביר מה זה.
אבל עם השנים למדתי לא להדוף את זה.
להקשיב.
INSIDEOUT נולד מהמקום הזה.
בלי דרמה. בלי מטרה ברורה.
פשוט מקום שאפשר לנשום בו.
ולהיות.
לא קראתי לזה סדנה.
גם לא תהליך.
רק מרחב.
מרחב שבו אני פוגשת נשים.
לא כי הן רוצות "לפתור" משהו,
אלא כי הן מרגישות שמשהו בפנים מבקש הקשבה.
לפעמים זו תחושת עומס, לפעמים אי שקט,
ולפעמים פשוט געגוע לעצמן.
אנחנו נפגשות בקבוצה קטנה,
בסטודיו שלי שבמושב מגדים.
יש שם שולחן עץ, אוספי תמונות, שקט כפרי.
אנחנו כותבות, מצלמות, מקשיבות.
נותנות לדימויים לגעת איפה שהמילים לא תמיד יודעות.
עם השנים הבנתי:
אני לא פוגשת נשים “חזקה” או “רגישה”,
“מצליחה” או “מחפשת”.
אני פוגשת לב.
לב עם שכבות.
עם חיים שלמים.
עם שאלות שאולי לא נאמרו בקול.
נשים שמגיעות אליי הן לא “קהל יעד”.
הן לא צריכות להיות במקום מסוים בחיים.
רק להסכים לרגע של אמת.
לרגע שבו הן שואלות:
מה עוד אפשרי בתוכי?
איזו אני עוד קיימת שם, ומחכה שאפגוש אותה?
במרחב הזה לא צריך למהר.
לא חייבות להבין הכל.
יש מקום להיות. לנשום. להתבונן.
ומשם – דברים מתחילים לנוע.
המסע הקרוב ייפתח בקרוב.
10 מפגשים שבועיים, בני שעתיים.
6 נשים בלבד.
בקצב איטי, עם קפה, כתיבה, שקט, ותמונות שמובילות פנימה.
העלות להשתתפות בתהליך כולו היא 2,222 ש״ח.
(ניתן לשלם בתשלומים)
אם משהו בך קרא את זה עד הסוף — אולי יש בתוכך קול שדווקא כן יודע.
את לא צריכה להסביר. רק לכתוב לי.
ואם יתאים — נצא יחד לדרך.
בעיירה גיאורגית שירדה מהכותרות, כזו שפעם אירחה את אנשי המעמד הגבוה ברוסיה – מצאתי את עצמי לבד, מסתובבת בין שרידי מלון ישן, מתפורר, שותק.
לא תכננתי להיכנס.
אבל משהו בתוכי רצה לראות מה קורה בפנים.
עברתי את הגדר. אולי עברתי גם איזו גדר פנימית.
המבנה קרס למחצה. המדרגות היו שבורות.
גשם חדר לחדרים, צמחייה נכנסה מהחלונות.
ואז – הופיע כלב.
ללא קול, ללא אזהרה, רק מבט.
הוא לא פחד ממני, ואני לא פחדתי ממנו.
ומשהו ברגע הזה הפך אותנו לזוג מוזר,
אני, והכלב – בתוך מרחב של נטישה, שקט, סוד.
התצלום הזה – שצילמתי בלי כוונה ל"הנציח רגע"
הפך עבורי למראה.
הוא מזכיר לי את הרגע שבו הפחד לא עצר אותי.
איך הלבד הפך לליווי.
איך המקומות הכי שבורים , יודעים גם לרכך.
היום, כשאני מלווה נשים במסע של גילוי עצמי, ריפוי דרך תצלומים, עבודה עם זיכרון ורגש,
אני נזכרת ברגע הזה.
איך נכנסתי למבנה מתפורר ויצאתי עם שותפות.
איך שקט פנימי התחיל לא כשידעתי לאן אני הולכת,
אלא כשבחרתי להישאר עם מה שמרגיש אמיתי.
אולי גם את מכירה את המקומות האלה ,
שמפחידים, שמושכים, שדורשים כניסה שקטה.
ואם במקרה התמונה מהמסע שלי עוצרת אותך,
אפילו לרגע – אולי זו קריאה לצאת למסע שלך
אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
כל תצלום שאני מצלמת , לוקח אותי איתו.
לפעמים הוא תיעוד של רגע. לפעמים הוא מראה.
ואם גם בך עלה רגש כשקראת , את יותר קרובה ממה שנדמה לך.
בנסיעה צפונה, somewhere בין הערפל לצלילות, עצרתי רגע בצד הדרך.
שדה ירוק. עץ אחד, בודד. גדר בקר דקה מפרידה ביני לבינו.
אי אפשר להתקרב.
אי אפשר לשבת תחתיו.
משהו בתמונה הזו נוגע בי פנימה, בלב.
זו הייתה תמונה שקרתה .במהלך מסע של גילוי
צילום דרך מצלמת אולגה פשוטה, מפלסטיק.
מצלמה שהבאתי איתי כחלק מהרצון לשחק. להתמסר. לראות אחרת.
הצילום האינטואיטיבי הזה פגש אותי ברגע נקי,נטול רעשים.
לא תכננתי אותו. לא חשבתי מה ייצא.
פשוט הקשבתי למה שהשדה סיפר.
העץ עומד שם בתוך השדה, ויודע בדיוק את מקומו.
הוא לא לבד. מתחתיו – בזלת.
הבזלת מרגשת אותי.
יש בה משהו עתיק, שקט, עמוק.
לא ניתנת להזזה, לא מבקשת תשומת לב ,
אבל היא זו שמאפשרת לכל הירוק הזה לפרוח.
,אולי גם בתוכי יש בזלת כזו
איכות שלא מחפשת הוכחה.
שפשוט מחזיקה. יציבה.
,ואולי זה בדיוק מה שאני מביאה בעבודה שלי עם נשים
לא רעש, לא דרמה — אלא נוכחות שמאפשרת התרחשות.
זה הזמנה שקטה.
אולי גם את מכירה רגעים כאלה –
שבהם את עומדת מול משהו, ונזכרת במשהו בתוכך.
אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
התמונה הזו, שצולמה במצלמה פשוטה, היא תזכורת בשבילי:
מה שמחזיק אותנו — לעיתים בלתי נראה, אבל נוכח מאוד.
אולי גם את מרגישה משהו. זה מקום טוב להתחיל בו.
הפרחים והדמויות האלו נושמים את אותו הקצב – משחק של חיים ומסתורין. אבל בניגוד לפרחים, שצומחים מתוך טבע אינסופי, הדמויות האלו הן מופע של מודעות. הן בוחרות איך לגעת באור ואיך להיעלם ממנו.
האור כאן לא רק חושף – הוא מגדיר. הוא נותן לדמות את הגבול, כמו קו עדין שמפריד בין מה שאנחנו בוחרים להראות למה שאנחנו שומרים לעצמנו.יש תחושה, תנועה שממשיכה לחיות גם כשהצילום נעצר.