על מגדל אחד, כמה אבנים, ותובנה ששינתה לי את זווית ההסתכלות

במהלך תהליך תרפויטי שהשתתפתי בו, התבקשתי לבצע תרגיל יצירתי: לבנות מגדל מאבנים.
על פניו – נשמע פשוט. בפועל, זו הייתה התנסות שהובילה אותי למפגש פנימי מרגש, דרך חומר פשוט ואמיתי: אבנים.

עמדתי מול ערימת האבנים, ובתחילה הרגשתי מבוכה. התרגיל הזה, של עבודה עם חומרים מהטבע, לקח אותי למקום לא מוכר. אבל אז משהו בתוכי התעורר , לא מתוך ידיעה מה אני רוצה לבנות, אלא מתוך סקרנות להרגיש את הדרך.

לא שאפתי לבנות מגדל גבוה. לא חיפשתי להוכיח שום דבר.
רק רציתי להתחיל ביציבות. חיפשתי קודם אבן רחבה , כזו שתשמש לי בסיס.
מעניין שלא הרכבתי אבן על אבן. בניתי כל פעם שלושה חלקים יחד, כמו יחידה אחת. ואז הוספתי את היחידות זו על זו. לאט־לאט נבנה משהו שלא רק עמד – אלא נשא משמעות.

בחרתי באבנים לא סימטריות. אבנים עם בליטות, שברים, זוויות משונות. הן משכו אותי דווקא משום שהן שונות, לא צפויות.
משהו בי זיהה בתוכן משהו מעצמי , חלקים שיש להם צורה משלהם, ושצריכים התבוננות פנימית עדינה כדי להבין איך הם יכולים להתחבר.

המטפלת שלי שהתבוננה בתהליך אמרה בסיום: “את מרכיבה שלשות, כאילו את בונה מערכת יחסים בין האבנים.”
הרגשתי שהיא קלטה בדיוק את מה שאני עצמי  לא שמתי לב אליו.
זה לא היה סתם תרגיל. זה היה כמו שיח פנימי שנעשה דרך הבעה יצירתית, בלי מילים.

לקראת הסיום, היה לי חשוב שהמגדל לא ייגמר בשפיץ חד, אלא ברוך.
רציתי לשים בראשו אבן עגולה.
בחרתי אחת שנראתה לי מושלמת, אבל היא לא הצליחה להישאר. היא לא התאימה.
הסכמתי לשחרר. מצאתי אחרת – קטנה יותר, פשוטה יותר, אבל מדויקת.
והיא נשארה.

כשהסתכלתי על המגדל שיצרתי, הבנתי שלא בניתי רק מבנה , בניתי תהליך אישי.
לא מגדל של אבנים בלבד, אלא תהליך שבו הקשבתי לעצמי, חיברתי בין חלקים, והתמודדתי עם הצורך לדייק, לשחרר, לבחור.

זו הייתה חוויה של גילוי דרך עשייה.
תובנה פשוטה אך עמוקה: לא הכל צריך לעמוד ישר.
היופי לא נמצא תמיד במה שמלוטש או סימטרי. לפעמים דווקא הקימורים, השברים, והניסיונות לחבר בין חלקים מורכבים , הם מה שיוצרים עומק.

התחושה שדווקא כשאני לא מתקנת, לא מכוונת לקו ישר,
אני מצליחה לגעת במקום עמוק, חי.
מקום שבו אני מתגלה לעצמי, לא דרך שלמות , אלא דרך נוכחות

מאז, משהו בי נע קצת אחרת ביומיום , אני פחות ממהרת “לסדר דברים”, ויותר נוכחת בתהליך של חיבור, גם כשהוא לא ישר, גם כשהוא עוד לא ברור.
וזה לא רק כלפי עצמי.
זה קורה גם בתוך מערכות יחסים , כשאני פוגשת קצוות חדים באחר, או סדק בתקשורת, אני מנסה לא למהר להחליק או ליישר.
להיות עם, להחזיק את המורכבות רגע נוסף.
לפעמים דווקא שם, בשכבה הלא נוחה , נפתחת האפשרות למשהו אמיתי.
לא פתרון. מגע.

 רונית, צלמת ומנחת תהליכים אישיים וקבוצתיים באמצעות פוטותרפיה, התבוננות יצירתית, ועבודה עם חומר וצורה.

מאמינה במפגש שמכיל גם פשטות, גםעומק  וגם מרחב להתרגש.

יש ימים שבהם אני מרגישה תנועה קלה בפנים.
כמו רחש. לא בקול רם,יותר כמו שאלה שצפה ועוברת.

לפעמים זה קורה כשאני מצלמת,
לפעמים כשאני עוצמת עיניים,
לפעמים כשהלב קצת נרגע.

אני לא תמיד יודעת להסביר מה זה.
אבל עם השנים למדתי לא להדוף את זה.
להקשיב.

INSIDEOUT נולד מהמקום הזה.
בלי דרמה. בלי מטרה ברורה.
פשוט מקום שאפשר לנשום בו.
ולהיות.

לא קראתי לזה סדנה.
גם לא תהליך.
רק מרחב.

מרחב שבו אני פוגשת נשים.
לא כי הן רוצות "לפתור" משהו,
אלא כי הן מרגישות שמשהו בפנים מבקש הקשבה.
לפעמים זו תחושת עומס, לפעמים אי שקט,
ולפעמים פשוט געגוע לעצמן.

אנחנו נפגשות בקבוצה קטנה,
בסטודיו שלי שבמושב מגדים.
יש שם שולחן עץ, אוספי תמונות, שקט כפרי.
אנחנו כותבות, מצלמות, מקשיבות.
נותנות לדימויים לגעת איפה שהמילים לא תמיד יודעות.

עם השנים הבנתי:
אני לא פוגשת נשים “חזקה” או “רגישה”,
“מצליחה” או “מחפשת”.
אני פוגשת לב.

לב עם שכבות.
עם חיים שלמים.
עם שאלות שאולי לא נאמרו בקול.

נשים שמגיעות אליי הן לא “קהל יעד”.
הן לא צריכות להיות במקום מסוים בחיים.
רק להסכים לרגע של אמת.
לרגע שבו הן שואלות:
מה עוד אפשרי בתוכי?
איזו אני עוד קיימת שם, ומחכה שאפגוש אותה?

במרחב הזה לא צריך למהר.
לא חייבות להבין הכל.
יש מקום להיות. לנשום. להתבונן.
ומשם – דברים מתחילים לנוע.

המסע הקרוב ייפתח בקרוב.
10 מפגשים שבועיים, בני שעתיים.
6 נשים בלבד.
בקצב איטי, עם קפה, כתיבה, שקט, ותמונות שמובילות פנימה.
העלות להשתתפות בתהליך כולו היא 2,222 ש״ח.
(ניתן לשלם בתשלומים)

אם משהו בך קרא את זה עד הסוף — אולי יש בתוכך קול שדווקא כן יודע.
את לא צריכה להסביר. רק לכתוב לי.
ואם יתאים — נצא יחד לדרך.

 

 

בעיירה גיאורגית שירדה מהכותרות, כזו שפעם אירחה את אנשי המעמד הגבוה ברוסיה – מצאתי את עצמי לבד, מסתובבת בין שרידי מלון ישן, מתפורר, שותק.

לא תכננתי להיכנס.
אבל משהו בתוכי רצה לראות מה קורה בפנים.
עברתי את הגדר. אולי עברתי גם איזו גדר פנימית.
המבנה קרס למחצה. המדרגות היו שבורות.
גשם חדר לחדרים, צמחייה נכנסה מהחלונות.

ואז – הופיע כלב.

ללא קול, ללא אזהרה, רק מבט.
הוא לא פחד ממני, ואני לא פחדתי ממנו.
ומשהו ברגע הזה הפך אותנו לזוג מוזר,
אני, והכלב – בתוך מרחב של נטישה, שקט, סוד.

התצלום הזה – שצילמתי בלי כוונה ל"הנציח רגע" 
הפך עבורי למראה.

הוא מזכיר לי את הרגע שבו הפחד לא עצר אותי.
איך הלבד הפך לליווי.
איך המקומות הכי שבורים , יודעים גם לרכך.

היום, כשאני מלווה נשים במסע של גילוי עצמי, ריפוי דרך תצלומים, עבודה עם זיכרון ורגש,
אני נזכרת ברגע הזה.
איך נכנסתי למבנה מתפורר  ויצאתי עם שותפות.
איך שקט פנימי התחיל לא כשידעתי לאן אני הולכת,
אלא כשבחרתי להישאר עם מה שמרגיש אמיתי.

אולי גם את מכירה את המקומות האלה ,
שמפחידים, שמושכים, שדורשים כניסה שקטה.

ואם במקרה התמונה מהמסע שלי עוצרת אותך,
אפילו לרגע – אולי זו קריאה לצאת למסע שלך

אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
כל תצלום שאני מצלמת , לוקח אותי איתו.
לפעמים הוא תיעוד של רגע. לפעמים הוא מראה.
ואם גם בך עלה רגש כשקראת , את יותר קרובה ממה שנדמה לך.

 

 

 

 

הפרחים והדמויות האלו נושמים את אותו הקצב – משחק של חיים ומסתורין. אבל בניגוד לפרחים, שצומחים מתוך טבע אינסופי, הדמויות האלו הן מופע של מודעות. הן בוחרות איך לגעת באור ואיך להיעלם ממנו.

האור כאן לא רק חושף – הוא מגדיר. הוא נותן לדמות את הגבול, כמו קו עדין שמפריד בין מה שאנחנו בוחרים להראות למה שאנחנו שומרים לעצמנו.יש תחושה, תנועה שממשיכה לחיות גם כשהצילום נעצר.

 

 

 

עבודה עם זיכרונות דרך דימויים

כשהייתי חיילת שירתתי בנח"ל ובפרק של ההאחזות נבחרתי להיות אחראית על דיר הכבשים שהסוכנות רכשה עבורינו. כן, כן, חיילת אחראית על כבשים 🙂 ... זה כלל ירידה למרעה כל בוקר וערב, המלטות בחורף סוער ורגעים של חיבור לטבע  כמו שגדלתי בו כל חיי כמושבניקית.

הזיכרון שלי לא מצטיין בחדותו וגיליתי שתצלומים מהוים עבורי עוגן ויזואלי לארועי חיי.

בדיפדוף באלבום שלא היה עתיר תמונות, יש תמונה שלי קופצת על שוקת מלאה קש כשכבשים טומנות ראשן אל תוכה  ואני מאושרת.

התמונה הזו היא ערוץ מדהים לים של חוויות שהסיטואציה הזו קשורה אליהם.

יותר מזה, היא מזכירה לי אנשים שכבר עשרות שנים לא ראיתי ושמעתי, נוצרו הקשרים לחוויות נוספות שלא זכרתי  .

נוצר בתוכי מרחב פנימי שעושה לי סדר בחוויה הצבאית שלי, שדי נעלם בתוכי.

עיבוד זיכרונות בעזרת דימויים הוא תהליך שבו אנו בוחרים תמונות כדי לחקור ולהבין חוויות מהעבר.

התהליך מסייע לעיבוד תובנות שעולות מתוך החוויה על מנת ליצור התמרה ושינוי.

כיצד לעבוד עם זיכרונות בעזרת דימויים?

• בחירת תמונות: נאסוף תמונות שקשורות לזיכרונות משמעותיים בחיינו.
• כתיבה רגשית: נכתוב טקסט שמתאר את התחושות והזיכרונות שמזכירה לנו כל תמונה.
• שיחה עם תמונות: נשוחח עם התמונות כאילו היו דמויות חיות כדי להבין את הרגשות שמאחורי הזיכרונות.

 שאלות מנחות:

מה  רגש הראשון שעולה כשצפית בתמונה? האם התמונה מעלה זכרון או חוויה מהעבר? מה המשמעות האישית של התמונה? כיצד התמונה משפיעה על תפיסת העצמי או על העולם סביבך?  מה חושבים אחרים על התמונה? כיצד התמונה משתלבת עם הסיפור או ההקשר שלה? איך היינו מרגישים אם התמונה הייתה מציגה משהו אחר? מה הייתי רוצה לשנות בתמונה אם יכולתי? מה זה אומר על הרגשות שלך כלפי התמונה?

• למה זה חשוב? עיבוד זיכרונות דרך דימויים יכול לעזור להשיג הבנה עמוקה יותר לגבי עצמך, מערכות היחסים שלך, תפיסת עולמך, האופן שבו אנו מושפעים,  או לא, מתגובות אחרים, להבין את חשיבות האירוע בתוך התמונה הרחבה שלך – סיפור חייך.

עקרונות בסיסיים בפוטותרפיה

סוקרת בפוסט מספר איכויות  מהותיות שמאפיינות את הפוטותרפיה.

• קשר בין דימוי חזותי לזיכרון-  הנחת היסוד בפוטותרפיה היא שהתנסויות אנושיות וזיכרונות קשורים בצורה הדוקה עם תופעות חזותיות. צילומים יכולים לעזור למטופלים לחזור לזיכרונות ולמגע עם תכנים נפשיים שאינם נגישים בקלות דרך מילים.
• ביטוי עצמי דרך דימויים חזותיים- הצילום מספק למטופל כלי לביטוי עצמי ולחקירה של רגשות ותהליכים פנימיים. זהו אמצעי לביטוי נקודת מבט אישית ולהבנת החוויה הפנימית של האדם.
• העברת נקודת מבט ויצירת מגע עם תכנים סמויים- באמצעות תיעוד של עולמו הפנימי והחיצוני של המטופל, ניתן לעורר תובנות חדשות ולהבין,  בעזרת מטפל מקצועי ומורשה, את מצבו הרגשי בצורה מעמיקה.

ניתן להשתמש בפוטותרפיה במסגרת פרטנית, קבוצתית או משפחתית. היא יכולה להוות כלי חשוב בעבודה עם אוכלוסיות שאינן מצליחות לבטא את רגשותיהן מילולית עקב בעיות אורגניות, רגשיות או תרבותיות.

הטיפול בפוטותרפיה  כולל מספר טכניקות עיקריות:

אלבומים משפחתיים ותצלומים קיימים- עבודה עם תצלומים מהעבר מאפשרת למטופלים להעלות תכנים רגשיים, הרבה פעמים תכנים קשים שנמצאים בתוך הנפש פנימה,  ולחקור נושאים הקשורים ביחסים משפחתיים ובינאישיים. תצלומים אלו יכולים לשמש כקול חי לתכנים ולזיכרונות הקשורים לעבר ולמשפחה ומהווים בסיס לתהליך ריפוי מול הכאב.

צילום פעיל- המטופל מצלם את סביבתו ואת חייו על פי בחירתו האישית. הצילום מאפשר למטופל לבטא את נקודת מבטו האישית, לחשוף תכנים רגשיים סמויים, ולהאיץ תובנות על מצבו הרגשי ותחושותיו.

דיאלוג צילומי בעבודה בקבוצה,  בה המשתתפים מציגים תמונות ודנים בהן. כל חבר קבוצה מגיב לתמונה של האחרים ומשתף בתמונות משלו, מה שמוביל לדיון ולניתוח ויזואלי של תכנים רגשיים. זהו דיאלוג שמרחיב את נקודת מבטו של המשתתף ופורס מולו נקודות בחירה אחרות.

פורטרט עצמי צילומי- התמקדות בצילום עצמי מאפשרת למטופל לבחון את נראותו, זהותו ותהליכי צמיחה אישיים. הצילום העצמי מספק מראה לתהליך ההתפתחות והשתנות האישית.

פוטותרפיה היא כלי טיפולי רב עוצמה המשלב בין עולם הצילום לבין עולם הטיפול הנפשי המתקיים עם איש טיפול מורשה ומקצועי. היא מספקת דרך ייחודית המאפשרת ריחוק מהארוע,  להבנת רגשות, זיכרונות ותהליכים פנימיים, ומציעה פתרונות מותאמים אישית למגוון בעיות רגשיות ונפשיות.

 

לפגישת היכרות ללא עלות 0507818816

 

יסודות הפוטותרפיה

פוטותרפיה היא גישה טיפולית המשתמשת בצילום ככלי טיפולי במגוון של הקשרים. היא כוללת שימוש בתמונות הנלקחות על ידי המטופל או מתצלומים קיימים כדי לסייע בתהליך הטיפולי. באמצעות דימויים חזותיים, הפוטותרפיה מאפשרת למטופלים לעסוק בתכנים רגשיים ולחבר בין תכנים אישיים לבין עולם התוכן החזותי.

ג'ודי ווייזר, פסיכולוגית קנדית, פרסמה בשנת 1975 את המאמר האקדמי הראשון ובו נתבע המונח "פוטותרפיה". החל משנת 1973, השתמשה ווייזר בתצלומים בעבודתה עם ילדים לקויי שמיעה. שנתיים לאחר מכן, הופיעה במגזין האמריקאיPsychology Today  הודעה קצרה, שפנתה אל אנשי מקצוע שמשתמשים בצילום בייעוץ או בטיפול רגשי. בעקבות היענותם של כ-200 אנשי מקצוע, נוסד עלון החדשות PhotoTherapy Quarterly Newsletter, שנועד לעוסקים בתחום זה.

ווייזר אף חיברה ספר חשוב בשם "טכניקות בפוטותרפיה – לחקור את הסודות של צילום אישי ואלבומי המשפחה". ברוב הטכניקות של ווייזר, משתמש המטפל בתצלומים כאובייקט חיצוני לחילוץ המציאות הפנימית ממטופליו. השיטה ההשלכתית של ווייזר מבוססת על התפיסה שמבטנו בתמונה משקף את פנימיותנו. בשנת 1982 הקימה ווייזר את המרכז לפוטותרפיה בוונקובר www.Phototherapy-centre.com.

ווייזר (1975) מגדירה פוטותרפיה:

"בטיפול פוטותרפי משתמשים בצילומים אישיים, צילומי משפחה וצילומים אחרים בנוסף להרגשות, מחשבות, זכרונות ואסוציאציות שאלה מעוררים כמקדמי העמקה, תובנה ושיפור התקשורת בין מטפלים ומטופלים, וכל זאת בהנחיה של אנשי טיפול מקצועיים ומורשים ובאופן שלא ניתן להשגה על ידי מלים בלבד." (ע"מ 22)

ווייזר מבחינה בין טיפול בצילום (פוטותרפיה)  ובין טכניקות של צילום טיפולי בהקשרים שאינם טיפוליים באופן רשמי – שיטות עבודה טיפוליות שאינן מחייבות התערבות של איש מקצוע טיפולי וננקטות לצורך שיפור המודעות העצמית, להיכרות עם העצמי, לשיפור תקשורת עם בני משפחה ולמטרות קהילתיות למיניהן.  (אמירה אור,מוסררה)

אחת מנקודות ההשקה המרכזיות בין צילום לטיפול טמונה בצורך הבסיסי של הנראות. בתחום הצילום, הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך הצלם שמעוניין להציג דימוי שמשקף את נקודת מבטו האישית. אותו צורך ניתן לראות גם אצל

 

המצולמים, בכל גיל. הכמיהה של המצולם היא לראות את עצמו בעיני אחרים, ולא רק את התמונה המוכרת לו במראה.

 

עניין זה הוא הרבה יותר מורכב ממה שנראה במבט ראשון על פעולת הצילום, שנראית פשוטה לכאורה. הפילוסוף רולאן בארת (1980) מתאר בספרו "מחשבות על הצילום" את חוויתו כמצולם: "אני מופיע לפני העדשה בו זמנית כנוגע למה שאני חושב שאני, מה שאני רוצה שיזוהה על ידי אחרים, מה שהצלם חושב שאני, ומה שהצלם מבקש להציג במלאכתו." (עמ' 18) כאן מתקיימים מספר מרכיבים במקביל, ולא תמיד הם מתלכדים ליצירת תמונה שמספקת את הצלם ואת המצולם כאחד. לעיתים יש פער בין הרצון של המצולם להיראות מנקודת מבטו לבין רצון הצלם להציג אותו לפי ראות עיניו. נדיר למצוא צילום שבו האדם מרגיש שהצלם תפס אותו "כפי שהוא". (אורנה גלס, מוסררה)

לפני מספר חודשים התחלתי בתהליך טיפולי מרגש ועמוק עם ל', אישה צעירה בת 28, שעברה פגיעה מינית כשהיתה בת 6. ל' היא ילדה טובה מבית טוב, עם הורים קרייריסטים ששואפים גבוה עבור עצמם ועבור ילדיהם. היא גדלה כילדה קטנה אחרי חמישה אחים, והאדם שאמור היה לשמור עליה ניצל את תמימותה והאמון שלה, ולימד אותה 'אהבה' מעוותת, פוגענית וכואבת.

הפגיעה הפכה להיות נקודת שבר לא רק עבור ל', אלא גם עבור משפחתה. הוריה לא עמדו בידיעה שנפגעה, מה שהוביל להתפרקות מערכת היחסים, והאם התרחקה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה והאשמה, ויצרה בל' תחושת אשמה שגרמה לה לקרוס כל פעם שנזכרה בפגיעה - רעידות, פרפורים, בכי ובעתה. ל' המשיכה לסבול גם בעתיד, כשהפגיעה חזרה על עצמה עם אנשים שקרובים לה ולמשפחתה. היום, ל' נמצאת בתהליך החלמה, עובדת ומטופלת במסגרות שונות. נפגשנו כדי להעניק לה מקום חדש להתמודד עם הפוסט טראומה דרך צילום. פוטותרפיה משתמשת בצילום ככלי לביטוי עצמי ולעיבוד חוויות קשות. הצילום יכול לשמש כדרך לבחון את התחושות שלה, לשתף את הסיפור שלה בצורה לא מילולית, וליצור חיבור בין העבר להווה.  היא צילמה את עצמה באמצעות בובת ילדה, העמידה אותה בין בובות נוספות שעטפו והגינו עליה. הבובה, עצובה ועטופה בבד, מייצגת את התחושה של ל', שלא רצתה להיות מעורטלת ומפתה. הצילום הזה לא רק שמייצג את כאבה ואת הדרך שבה היא מנסה להתמודד עם הטראומות, אלא גם את התקווה למצוא הגנה וביטחון חדש. זהו תהליך שמגלה את הכוחות הפנימיים שלה, את הרצון להתקדם ולבנות מחדש את החיים מתוך בחירה ושליטה. הפוטותרפיה מעניקה לל' את הכלים לראות את עצמה באור חדש, שמאפשרת לה להבין טוב יותר את עצמה, ומאפשרת לה לתאר את סיפור חייה בדרך  אינטראקטיבית ומעמיקה, והכי חשוב, שהיא מחליטה עליה!

אני מודה לל' על האומץ שלה, על ההשתתפות בתהליך, ועל הדרך שבה היא מאפשרת לגלות ולראות את הכוח והיכולות שלה דרך העדשה. התהליך הזה לא מדבר על צילום, אלא על יצירת מציאות חדשה מתוך כאב, ועל המאבק להחלמה ובניית עתיד טוב יותר

 

 

לפעמים המציאות חורכת את הנשמה ומותירה צלקות שזועקות את הסיפור שלהן. זהו סיפור מהקליניקה בפוטותרפיה, על אישה צעירה בת 29 שפגשתי, סיפור שנוגע בלב ומעלה שאלות על החיים ועל הכוח האנושי.

היא נראית כמו נערה, עם פנים ילדיות ומתוקות, אבל מאחורי החזות התמימה יושבת אישה זקנה בת 200. החיים לא היו נדיבים אליה. הם חילקו לה קלפים גרועים במיוחד, וכל ניסיון גמילה מסמים שהיא עברה, עשרות במספר, לא הצליח לשנות את המציאות הקשה שלה.

בגיל 12, היא 'אומצה' על ידי פדופיל - האדם היחיד שנתן לה תשומת לב, גם אם זה היה דרך אלימות ומין אלים. זה היה עולמה. בפעם האחרונה, לפני יותר מחצי שנה, לפני שהתחילה תהליך גמילה, היא הייתה זרוקה ברחובות התחנה המרכזית בתל אביב. אנשים השתמשו בה וזרקו אותה, הכל תמורת מעט חומר.

הרגע ההוא, כששכבה על הרצפה וראתה את העולם מלמטה, חזר אליה בקליניקה אחרי שיצאנו לצילומים. היא השתטחה על הרצפה כדי לצלם דקל מלמטה למעלה. משהו במבט שלה בעדשה, בזווית החדשה שראתה, עורר  חיבור עוצמתי בין אז להיום.

בין תחושת האפסיות והחוסר אונים של אז, לבין המבט החוקר והשליטה שיש לה היום. היא בחרה להשתטח לא מתוך כאב, אלא מתוך בחירה מודעת לראות את הדקל על כל הדרו. הרגע הזה סימל עבורי את הכוח המדהים שלה ליצור מציאות חדשה.

היא כבר לא אותה נערה קטנה שזרוקה ברחובות. היא אישה שנלחמת ובוחרת לראות את העולם מזווית אחרת, מלאת תקווה ואופטימיות. זהו סיפור על אמונה והתמסרות לדרך של החלמה, על היכולת שלנו לשנות את חיינו, לא משנה כמה נמוך נפלנו.

כל אחד מאיתנו יכול למצוא את הכוח לראות את החיים בעיניים חדשות, למצוא יופי בזוויות שלא ראינו קודם. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. .