על מגדל אחד, כמה אבנים, ותובנה ששינתה לי את זווית ההסתכלות
במהלך תהליך תרפויטי שהשתתפתי בו, התבקשתי לבצע תרגיל יצירתי: לבנות מגדל מאבנים.
על פניו – נשמע פשוט. בפועל, זו הייתה התנסות שהובילה אותי למפגש פנימי מרגש, דרך חומר פשוט ואמיתי: אבנים.
עמדתי מול ערימת האבנים, ובתחילה הרגשתי מבוכה. התרגיל הזה, של עבודה עם חומרים מהטבע, לקח אותי למקום לא מוכר. אבל אז משהו בתוכי התעורר , לא מתוך ידיעה מה אני רוצה לבנות, אלא מתוך סקרנות להרגיש את הדרך.
לא שאפתי לבנות מגדל גבוה. לא חיפשתי להוכיח שום דבר.
רק רציתי להתחיל ביציבות. חיפשתי קודם אבן רחבה , כזו שתשמש לי בסיס.
מעניין שלא הרכבתי אבן על אבן. בניתי כל פעם שלושה חלקים יחד, כמו יחידה אחת. ואז הוספתי את היחידות זו על זו. לאט־לאט נבנה משהו שלא רק עמד – אלא נשא משמעות.
בחרתי באבנים לא סימטריות. אבנים עם בליטות, שברים, זוויות משונות. הן משכו אותי דווקא משום שהן שונות, לא צפויות.
משהו בי זיהה בתוכן משהו מעצמי , חלקים שיש להם צורה משלהם, ושצריכים התבוננות פנימית עדינה כדי להבין איך הם יכולים להתחבר.
המטפלת שלי שהתבוננה בתהליך אמרה בסיום: “את מרכיבה שלשות, כאילו את בונה מערכת יחסים בין האבנים.”
הרגשתי שהיא קלטה בדיוק את מה שאני עצמי לא שמתי לב אליו.
זה לא היה סתם תרגיל. זה היה כמו שיח פנימי שנעשה דרך הבעה יצירתית, בלי מילים.
לקראת הסיום, היה לי חשוב שהמגדל לא ייגמר בשפיץ חד, אלא ברוך.
רציתי לשים בראשו אבן עגולה.
בחרתי אחת שנראתה לי מושלמת, אבל היא לא הצליחה להישאר. היא לא התאימה.
הסכמתי לשחרר. מצאתי אחרת – קטנה יותר, פשוטה יותר, אבל מדויקת.
והיא נשארה.
כשהסתכלתי על המגדל שיצרתי, הבנתי שלא בניתי רק מבנה , בניתי תהליך אישי.
לא מגדל של אבנים בלבד, אלא תהליך שבו הקשבתי לעצמי, חיברתי בין חלקים, והתמודדתי עם הצורך לדייק, לשחרר, לבחור.
זו הייתה חוויה של גילוי דרך עשייה.
תובנה פשוטה אך עמוקה: לא הכל צריך לעמוד ישר.
היופי לא נמצא תמיד במה שמלוטש או סימטרי. לפעמים דווקא הקימורים, השברים, והניסיונות לחבר בין חלקים מורכבים , הם מה שיוצרים עומק.
התחושה שדווקא כשאני לא מתקנת, לא מכוונת לקו ישר,
אני מצליחה לגעת במקום עמוק, חי.
מקום שבו אני מתגלה לעצמי, לא דרך שלמות , אלא דרך נוכחות
מאז, משהו בי נע קצת אחרת ביומיום , אני פחות ממהרת “לסדר דברים”, ויותר נוכחת בתהליך של חיבור, גם כשהוא לא ישר, גם כשהוא עוד לא ברור.
וזה לא רק כלפי עצמי.
זה קורה גם בתוך מערכות יחסים , כשאני פוגשת קצוות חדים באחר, או סדק בתקשורת, אני מנסה לא למהר להחליק או ליישר.
להיות עם, להחזיק את המורכבות רגע נוסף.
לפעמים דווקא שם, בשכבה הלא נוחה , נפתחת האפשרות למשהו אמיתי.
לא פתרון. מגע.
רונית, צלמת ומנחת תהליכים אישיים וקבוצתיים באמצעות פוטותרפיה, התבוננות יצירתית, ועבודה עם חומר וצורה.
מאמינה במפגש שמכיל גם פשטות, גםעומק וגם מרחב להתרגש.
יש ימים שבהם אני מרגישה תנועה קלה בפנים.
כמו רחש. לא בקול רם,יותר כמו שאלה שצפה ועוברת.
לפעמים זה קורה כשאני מצלמת,
לפעמים כשאני עוצמת עיניים,
לפעמים כשהלב קצת נרגע.
אני לא תמיד יודעת להסביר מה זה.
אבל עם השנים למדתי לא להדוף את זה.
להקשיב.
INSIDEOUT נולד מהמקום הזה.
בלי דרמה. בלי מטרה ברורה.
פשוט מקום שאפשר לנשום בו.
ולהיות.
לא קראתי לזה סדנה.
גם לא תהליך.
רק מרחב.
מרחב שבו אני פוגשת נשים.
לא כי הן רוצות "לפתור" משהו,
אלא כי הן מרגישות שמשהו בפנים מבקש הקשבה.
לפעמים זו תחושת עומס, לפעמים אי שקט,
ולפעמים פשוט געגוע לעצמן.
אנחנו נפגשות בקבוצה קטנה,
בסטודיו שלי שבמושב מגדים.
יש שם שולחן עץ, אוספי תמונות, שקט כפרי.
אנחנו כותבות, מצלמות, מקשיבות.
נותנות לדימויים לגעת איפה שהמילים לא תמיד יודעות.
עם השנים הבנתי:
אני לא פוגשת נשים “חזקה” או “רגישה”,
“מצליחה” או “מחפשת”.
אני פוגשת לב.
לב עם שכבות.
עם חיים שלמים.
עם שאלות שאולי לא נאמרו בקול.
נשים שמגיעות אליי הן לא “קהל יעד”.
הן לא צריכות להיות במקום מסוים בחיים.
רק להסכים לרגע של אמת.
לרגע שבו הן שואלות:
מה עוד אפשרי בתוכי?
איזו אני עוד קיימת שם, ומחכה שאפגוש אותה?
במרחב הזה לא צריך למהר.
לא חייבות להבין הכל.
יש מקום להיות. לנשום. להתבונן.
ומשם – דברים מתחילים לנוע.
המסע הקרוב ייפתח בקרוב.
10 מפגשים שבועיים, בני שעתיים.
6 נשים בלבד.
בקצב איטי, עם קפה, כתיבה, שקט, ותמונות שמובילות פנימה.
העלות להשתתפות בתהליך כולו היא 2,222 ש״ח.
(ניתן לשלם בתשלומים)
אם משהו בך קרא את זה עד הסוף — אולי יש בתוכך קול שדווקא כן יודע.
את לא צריכה להסביר. רק לכתוב לי.
ואם יתאים — נצא יחד לדרך.
