לפני מספר חודשים התחלתי בתהליך טיפולי מרגש ועמוק עם ל', אישה צעירה בת 28, שעברה פגיעה מינית כשהיתה בת 6. ל' היא ילדה טובה מבית טוב, עם הורים קרייריסטים ששואפים גבוה עבור עצמם ועבור ילדיהם. היא גדלה כילדה קטנה אחרי חמישה אחים, והאדם שאמור היה לשמור עליה ניצל את תמימותה והאמון שלה, ולימד אותה 'אהבה' מעוותת, פוגענית וכואבת.
הפגיעה הפכה להיות נקודת שבר לא רק עבור ל', אלא גם עבור משפחתה. הוריה לא עמדו בידיעה שנפגעה, מה שהוביל להתפרקות מערכת היחסים, והאם התרחקה. היא לא יכלה לשאת את המחשבה והאשמה, ויצרה בל' תחושת אשמה שגרמה לה לקרוס כל פעם שנזכרה בפגיעה - רעידות, פרפורים, בכי ובעתה. ל' המשיכה לסבול גם בעתיד, כשהפגיעה חזרה על עצמה עם אנשים שקרובים לה ולמשפחתה. היום, ל' נמצאת בתהליך החלמה, עובדת ומטופלת במסגרות שונות. נפגשנו כדי להעניק לה מקום חדש להתמודד עם הפוסט טראומה דרך צילום. פוטותרפיה משתמשת בצילום ככלי לביטוי עצמי ולעיבוד חוויות קשות. הצילום יכול לשמש כדרך לבחון את התחושות שלה, לשתף את הסיפור שלה בצורה לא מילולית, וליצור חיבור בין העבר להווה. היא צילמה את עצמה באמצעות בובת ילדה, העמידה אותה בין בובות נוספות שעטפו והגינו עליה. הבובה, עצובה ועטופה בבד, מייצגת את התחושה של ל', שלא רצתה להיות מעורטלת ומפתה. הצילום הזה לא רק שמייצג את כאבה ואת הדרך שבה היא מנסה להתמודד עם הטראומות, אלא גם את התקווה למצוא הגנה וביטחון חדש. זהו תהליך שמגלה את הכוחות הפנימיים שלה, את הרצון להתקדם ולבנות מחדש את החיים מתוך בחירה ושליטה. הפוטותרפיה מעניקה לל' את הכלים לראות את עצמה באור חדש, שמאפשרת לה להבין טוב יותר את עצמה, ומאפשרת לה לתאר את סיפור חייה בדרך אינטראקטיבית ומעמיקה, והכי חשוב, שהיא מחליטה עליה!
אני מודה לל' על האומץ שלה, על ההשתתפות בתהליך, ועל הדרך שבה היא מאפשרת לגלות ולראות את הכוח והיכולות שלה דרך העדשה. התהליך הזה לא מדבר על צילום, אלא על יצירת מציאות חדשה מתוך כאב, ועל המאבק להחלמה ובניית עתיד טוב יותר
לפעמים המציאות חורכת את הנשמה ומותירה צלקות שזועקות את הסיפור שלהן. זהו סיפור מהקליניקה בפוטותרפיה, על אישה צעירה בת 29 שפגשתי, סיפור שנוגע בלב ומעלה שאלות על החיים ועל הכוח האנושי.
היא נראית כמו נערה, עם פנים ילדיות ומתוקות, אבל מאחורי החזות התמימה יושבת אישה זקנה בת 200. החיים לא היו נדיבים אליה. הם חילקו לה קלפים גרועים במיוחד, וכל ניסיון גמילה מסמים שהיא עברה, עשרות במספר, לא הצליח לשנות את המציאות הקשה שלה.
בגיל 12, היא 'אומצה' על ידי פדופיל - האדם היחיד שנתן לה תשומת לב, גם אם זה היה דרך אלימות ומין אלים. זה היה עולמה. בפעם האחרונה, לפני יותר מחצי שנה, לפני שהתחילה תהליך גמילה, היא הייתה זרוקה ברחובות התחנה המרכזית בתל אביב. אנשים השתמשו בה וזרקו אותה, הכל תמורת מעט חומר.
הרגע ההוא, כששכבה על הרצפה וראתה את העולם מלמטה, חזר אליה בקליניקה אחרי שיצאנו לצילומים. היא השתטחה על הרצפה כדי לצלם דקל מלמטה למעלה. משהו במבט שלה בעדשה, בזווית החדשה שראתה, עורר חיבור עוצמתי בין אז להיום.
בין תחושת האפסיות והחוסר אונים של אז, לבין המבט החוקר והשליטה שיש לה היום. היא בחרה להשתטח לא מתוך כאב, אלא מתוך בחירה מודעת לראות את הדקל על כל הדרו. הרגע הזה סימל עבורי את הכוח המדהים שלה ליצור מציאות חדשה.
היא כבר לא אותה נערה קטנה שזרוקה ברחובות. היא אישה שנלחמת ובוחרת לראות את העולם מזווית אחרת, מלאת תקווה ואופטימיות. זהו סיפור על אמונה והתמסרות לדרך של החלמה, על היכולת שלנו לשנות את חיינו, לא משנה כמה נמוך נפלנו.
כל אחד מאיתנו יכול למצוא את הכוח לראות את החיים בעיניים חדשות, למצוא יופי בזוויות שלא ראינו קודם. וזה בדיוק מה שהיא עשתה. 
.
