שפם של אומץ, עיניים של טוב

היום הצטרפתי לדוידי לטיול של מורי דרך בעמק הירדן.
בין הסיפורים והנופים, פגשנו יזמים צעירים שפתחו עסקים חדשים 
דווקא בתקופה שבה הכל מאתגר פי כמה.

אחד מהם הוא נהוראיי.
בחור צעיר עם שפם מסולסל ועיניים טובות.

שפתח מתחם קולינרי בלב משתלה. זה היה בסוכות 2023 — שנייה לפני ה־7 באוקטובר.

מאז?
מאות ימי מילואים.
ובקושי, בין לבין, הוא ממשיך להחזיק את העסק שלו.

 מה שנגע בי באמת  הייתה הנוכחות שלו.
לא שמץ של תלונה.

לא קורבנות, לא מרירות.
רק שקט. עיניים טובות. וחיוך.

רציתי פשוט לחבק אותו.
ולהגיד לכל מי שאני מכירה:
תעצרו אצלו. תנו לו חמצן. תראו לו שאנחנו רואים.

כי בסוף, זה בדיוק מה שמרכיב את החיים שלנו.
הרגעים הקטנים והמפגשים הפשוטים,
אלה שקורים בלי תכנון מוקדם, ופתאום פוגעים בדיוק בלב.

הם מזכירים לנו שיש עוד הרבה טוב בעולם.
שיש אנשים  שפשוט ממשיכים לעשות.
בשקט, באומץ, בטוב.
ואם נעצור לרגע, נסתכל, נקשיב ,  אולי נוכל גם לתת להם משהו בחזרה

בעיירה גיאורגית שירדה מהכותרות, כזו שפעם אירחה את אנשי המעמד הגבוה ברוסיה – מצאתי את עצמי לבד, מסתובבת בין שרידי מלון ישן, מתפורר, שותק.

לא תכננתי להיכנס.
אבל משהו בתוכי רצה לראות מה קורה בפנים.
עברתי את הגדר. אולי עברתי גם איזו גדר פנימית.
המבנה קרס למחצה. המדרגות היו שבורות.
גשם חדר לחדרים, צמחייה נכנסה מהחלונות.

ואז – הופיע כלב.

ללא קול, ללא אזהרה, רק מבט.
הוא לא פחד ממני, ואני לא פחדתי ממנו.
ומשהו ברגע הזה הפך אותנו לזוג מוזר,
אני, והכלב – בתוך מרחב של נטישה, שקט, סוד.

התצלום הזה – שצילמתי בלי כוונה ל"הנציח רגע" 
הפך עבורי למראה.

הוא מזכיר לי את הרגע שבו הפחד לא עצר אותי.
איך הלבד הפך לליווי.
איך המקומות הכי שבורים , יודעים גם לרכך.

היום, כשאני מלווה נשים במסע של גילוי עצמי, ריפוי דרך תצלומים, עבודה עם זיכרון ורגש,
אני נזכרת ברגע הזה.
איך נכנסתי למבנה מתפורר  ויצאתי עם שותפות.
איך שקט פנימי התחיל לא כשידעתי לאן אני הולכת,
אלא כשבחרתי להישאר עם מה שמרגיש אמיתי.

אולי גם את מכירה את המקומות האלה ,
שמפחידים, שמושכים, שדורשים כניסה שקטה.

ואם במקרה התמונה מהמסע שלי עוצרת אותך,
אפילו לרגע – אולי זו קריאה לצאת למסע שלך

אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
כל תצלום שאני מצלמת , לוקח אותי איתו.
לפעמים הוא תיעוד של רגע. לפעמים הוא מראה.
ואם גם בך עלה רגש כשקראת , את יותר קרובה ממה שנדמה לך.

התמונה הזו מרגישה כמו הצצה ללב של אישה מיוחדת במינה שמסעה האישי הפך למנוע של שינוי חברתי עצום. רחל לדאני מזיכרון יעקב, עברה טלטלה עצומה כשהייתה לצד בעלה במאבק המורכב שלו בסרטן. היא ליוותה אותו יום אחרי יום במסע ההחלמה, אבל רק אחרי שהבריא, היא הבינה כמה לבד הם היו – וכמה מידע ותמיכה חסרו לה בדרך.

החוויה הקשה הזו לא עצרה אותה – להפך. רחל בחרה לקחת את הכאב שלה ולהפוך אותו למשהו עצום. היא הקימה את CareGivers Israel, עמותה שמלווה ומסייעת לבני משפחות של חולים. בזכותה, אלפי אנשים בארץ כבר לא לבד. יש להם מידע, כלים ותמיכה להתמודד עם רגעים שהופכים את העולם על פיו.

הפגישה איתה הייתה כמו תזכורת רכה וכנה לכוח שיש באנשים שלא מוותרים. רחל הראתה לי שהחיים הם לא רק מה שקורה לנו, אלא בעיקר איך אנחנו בוחרים להגיב. היא הוכיחה שאפשר לקחת את הרגעים הכי קשים ולהפוך אותם לדלק שמניע שינוי אמיתי.

עבורי, התמונה הזו לוכדת את כל מה שהיא – העוצמה, החמלה, והנוכחות המרגיעה שלה.

רחל היא השראה בלתי נגמרת.