בהכנות לראש השנה אני מוצאת תיקיה גדולה עם מאות נגטיבים שצילמתי במהלך לימודיי בויצו בסוף שנות ה80.
אני רוכשת סורק ועוברת פריים פריים , מודה לאל על ההזדמנות שנתתי לעצמי לעבור במנהרת הזמן הזו. הפריימים חזקים, מגלים
צעירה נועזת, חדורת מוטיבציה, נטולת פחד שרוצה להשמיע את קולה כמו שהוא, הכי קרוב לאמת שלה.
מה שמדהים אותי זה לראות איך בתוך כל אותם עשרות השנים שאני יוצרת, השתנו המון דברים בחיי, למדתי תחומי דעת ותוכן שונים ואף עסקתי בחלק מהם. הצילום שלי קיבל דגשים ופנים שונות , אך עם הכל, עוברת כמו חוט שני היכולת האמפטית והרצון לראות את האחר באינטימיות,ללא שיפוטיות. אני מבינה שזוהי טביעת האצבע שלי בצילום. אני יודעת זאת אך העדות לאורך עשרות שנים באמת מרגשת.
בתצלום,תמונה שצילמתי אז במסגרת עבודה אישית בנושא אלימות נגד נשים, לא בטוחה שהיה לי את האומץ היום לצלם כזו תמונה.
.לימים התמונה הזו תחזור לחיי
נבחרתי והצגתי אותה בשבוע האלימות נגד נשים בביתו של הנשיא הרצוג.