מסתבר שהרומן שלי עם המצלמה החל עוד שהייתי פעוטה.
בתמונה , רואים אותי יושבת עם מצלמת קופסה( אליה חזרתי לצלם היום).
הישיבה מול אדם שמנציח אותך, שקובע עובדות בשטח עבורי ועל האופן שבו יראו אותי אחרים, ריגש אותי כילדה וכנערה.
אני זוכרת שבכפר גלים, בבית הספר בו למדתי, התגורר אדם ערירי שחי בגפו בחדר קטן עלוב ומסריח משתן, בסוף הישוב. הוא הפך לאטרקטיבי עבורינו, הנערות, כששמענו שהוא צלם.
הידיעה שגר בקרבנו צלם, שיכול לתת לנו רגע של תהילה הייתה חוויה מכוננת. היו אלה ימים שתמונות נלקחו לעיתים רחוקות בגלל שצילמנו עם פילם שאפשר 24 תמונות. כל תמונה הייתה נלקחת בזהירות ובאחריות.
התמימות הייתה כל כך גדולה, וישיבה מול צלם היוותה חריץ אל עולם הפנטזיה והזוהר. כך חשבנו.
הברזתי משיעורים, חסכתי לירה ללירה (הרבה לפני שהוחלף לשקל), כדי לזכות ברגע אחד שהזרקורים עלי. החוויה שאני הפוקוס של מישהו ולו לשנייה אחת, הייתה עוצמתית עבורי.
בתיכון, במהלך ההכנות לספר המחזור של כיתה י"ב התנדבתי להיות הצלמת השכבתית. מנערה ביישנית ונחבאת הפכתי לזו שעושים ונעמדים על פיה.
גיליתי את האפשריות שבמצלמה, כשהיתה לי ההזדמנות לצלם את החתיך השכבתי, הבית ספרי, שקיבל גם תארים ארציים על הנתונים שלו. הוא היה מיסטר ליוויס! כן היה דבר כזה פעם.
הצילום הפך לאהבה גדולה בחיי. רכשתי מצלמה שהייתה רק שלי.
העולם הוא בבואה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה הינה סובייקטיבית.
האם שקיעת השמש היא מציאות? השמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. זוהי מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו. ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות".
מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.
עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות.
בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט שלי , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.
ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים.
המציאות הפיזית היא הצל. כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם. בתוך המילה צילום מתגוררת המהות שלה: צל וצלם. הצילום גורם לאדם לזהות בו את הצלם כשהוא במצב של צל (ע"פ הקבלה – המצב הפיזי).
מהם הדברים שמניעים אותנו עת אנו קמים בבוקר? מה הדברים החשובים לנו בזוגיות? שנמצאים בחברות אמיתית? בעסק שלנו?
לכל פעולה שאנו עושים יש נקודת סיום שהיא ערך שמכיל בתוכו את השאיפה האמיתית שלנו. לרוב אנו לא מודעים לכך. יש ערכים שגורמים לנו להמנע, הם שומרים עלינו, ונחווה אותם בצורת כאב וסבל. יש ערכים שמושכים אותנו ואנו פורחים כשהם בסביבתינו כגון: אושר, אהבה.
לרובנו רשימת ערכים זהה. השוני הוא בסדר העדיפות והפרשנות של כל אחד מאיתנו. יש שמשפחה ובית יהיו בסדר עדיפות ראשוני ויש שכסף וקריירה ינהלו אותם.
למעשה יש שני סוגים של ערכים, האחד הוא ערכי אמצעי והשני, ערכי מטרה.
'ערכי אמצעי' הם הערכים שמאד חשובים לנו, עבורם אנחנו חיים, כגון : בית, משפחה, קריירה, כסף, חברים ועוד.
'ערכי מטרה' הם התחושות שנגרמות מקיומם של ערכי אמצעי. לדוגמה: ביטחון, כבוד, יצירתיות, שייכות ועוד.
הערכים הללו יושבים עמוק בתת המודע שלנו ומנהלים את חיינו. הם אלו שקובעים עבורנו אם מה שאנו עושים הוא טוב/רע חכם /טיפשי, הם המניעים אותנו ונותנים משמעות לחיינו.
המטרות שאנו מציבים (גם בעסק שלנו), הן למעשה ביטוי לערכים על פיהם אנו פועלים.
מכאן, ככל שאדם חי קרוב יותר לעולם הערכים שלו, מביא אותם לידי ביטוי, כך הוא חש מסופק יותר ומאושר.
אחת הסיבות העיקריות היוצרות קשיים ולעיתים מונעות מאדם השגת מטרותיו היא קונפליקט ערכי שנוצר אצלו בהקשר של המטרה או הפעולה המסוימת.לדוגמה , מתוך חיי שלי, אני מדרגת במפגש עם פיצה או כל פחמימה אחרת, תענוג מיידי במקום גבוה יותר מהאופן בו אני נראית (כן, כן, לכל מי שאכל סופגניות בחנוכה) וכאשר הג'ינס האהוב לא נסגר אני מוטרדת קשות מהמראה החיצוני , מתחילה דיאטה, ונתקלת בקשיים וממשיכה לעלות במשקל. הקושי הוא תוצר של קונפליקט ערכי. כשמפעילים כוח רצון, מפעילים כוח, התנגדות, ולמעשה יוצאת נגד עצמי ולכן נוחלת כשלון פעם אחר פעם. כשאגיע למתאם ערכי פנימי אשיג את מטרתי.
אלו ערכים מניעים אותך? האם יש מתאם בין הערכים? מהם הקשיים שאתם עוברים? האם הם נובעים בשל העדר מתאם פנימי? מה מניע אותך לעשות דברים?
העולם הוא בבואה, רישום כמו מפה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה את העולם. המשמעות שאני נותנת לחוויות וההתנסויות יוצרות את המציאות שלי. מכאן, שהמציאות הינה סובייקטיבית.
אנחנו יודעים שהשמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. אנו חווים אותה שוקעת/זורחת בשל מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו.
ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות". מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה, המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.
עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות. בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.
ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים. המציאות הפיזית היא הצל.כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם.
השבוע פגשתי אותה בביתה במושב מגדים, השוכן בין הים התיכון לבין מרגלות הר הכרמל שעל יד חיפה, מקום קסום שופע מרחבים, לא הכרנו קודם לכן פרט לשיחת טלפון וכמה צ’יטוטים קלילים, אך לתחושתי היתה לנו כבר הקדמה של הכרות קדומה היא פתחה את דלת ביתה, ונוכחותה השלווה עטפה אותי בהילתה, קולה הרך והנעים הפעילו בתוכי מתגי קסם של רגיעה ונינוחות רבה.
השם שלה, רונית ולפר הדהד בראשי כבר זמן רב בטרם פגישתינו הרשמית, ראיתי את פועלה את עולמה ואת דרך התבוננותה על העולם דרך עדשת המצלמה, התאהבתי בה ובנשים השלמות והיפות שהפכו למאושרות בסטודיו המופלא שלה.
דרך התמונות שהציגה רונית בתערוכה ייחודית שיצרה, ראיתי את יופיין של אותן נשים בשלות ובוגרות, ולא נשארתי אדישה לתופעה לה הייתי עדה, נשים שבחרו לעמוד מול המצלמה ולהתפשט, לא לפשוט את הבגדים הפיזיים שעוטפים את גופן אלא את הכיסויים שמסתירים את נשמתן, ולהצהיר בנוכחותן ובהוויתן, אנחנו כאן מאפשרות לעצמינו להיות מי שאנחנו, אם נרצה נהיה ילדות קטנות שמשחקות עם בובות, או שנוכל להפוך לנשים מסוגננות מהסרטים עם כובע רחב שוליים המסתיר והמגלה את עינינו היפות, נוכל גם לחלום עלינו כנשים רציניות היושבות על כסא מפואר בו אנו הופכות להיות נסיכות או מלכות מהאגדות, כל אחת והבחירות שלה.
לא ידעתי במדויק מה עומד לקרות, לאחר שיחת הכרות נעימה, עלינו אל הסטודיו העוטף והמחבק שלה, רונית פתחה חבילת קלפים והציעה לי לבחור קלף אחד מתוך ערימת קלפים, הושטתי את ידי ומיהרתי לשלוף אחד מתחתית החפיסה, הקלף הראה תמונה של אדם המתבונן בעצמו ורואה אלפי השתקפויות, את עצמו, את בת זוגו, את ילדותו את הוריו את ארועי חייו, ואת החיה שבתוכו, והכתוב שהופיע בתחתית הציור הראה את המילים, אלף פנים ומראות. מתוך הקלף קרצה לי החיה הגדולה והאימתנית, היא בקשה לקבל נוכחות, להחשף קבל עם ועדה לצאת לקול מוזיקה רמה ולהתגלות מול עדשת המצלמה.
רונית ולפר היא צלמת מרצה ומנחת קבוצות,היא קמה כל בוקר עם תשוקה והודיה לעיסוק שלה כמצלמת נשים, לשאלתי, למה דווקא לצלם נשים היא עונה “משום שאני דוברת את השפה באופן שוטף ומכירה את הקודים עליהם מושתתת החשיבה הנשית,אני אוהבת נשים בהוויה ולא בזהות המינית, חושבת נשית מבינה את ההוויה הזו מתוך מהותי הנשית”
בואי היא מאיצה בי, נתחיל אני כבר מתרגשת היא אומרת, האמת שגם אני מתחילה להתרגש מהמפגש הבלתי אמצעי עם המצלמה שעד היום לא החמיאה לי מי יודע מה !!!
אבל הפעם אני מחליטה עם עצמי מבלי לשתף אותה, שעכשיו אקרא לאותה אישה פראית שבתוכי להחשף כאן ללא בושה וללא מעצורים, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני משחררת ברקסים, מפזרת את השיער ומתחילה להתנועע לקצב המוזיקה שעולה מתוך מערכת השמע, בוחרת את החפצים שיעשירו את אוירת השמחה והמסיבה שאליה הוזמנתי, ביחד עם בובות פרווה, כובעים, חפצים צעיפים ומצלמה, נותנת דרור למחשבות ולאיך אראה, יפה או מכוערת, זו בכלל לא השאלה..
תחושת החיים פורצת החוצה מתוכי, משתלטת על כל בועת אויר בתוך הסטודיו הגואש, אנחנו משתעשעות כמו ילדות קטנות שהשאירו אותן בבית ללא השגחה, הזמן חולף ללא הבחנה, ואנחנו מבקשות עוד ועוד זמן לפורקן הנפלא איזה אושר והרגשת חופש מופלאה!!!
היא מסתובבת אליי, מתבוננת בי כמו אמא טובה ואומרת “מה שאת חווה כעת, סוג של אושר ושכרון חושים נפלא, קורה להרבה מאד נשים שמגיעות לכאן לסטודיו, הן מתחברות לעצמן במלואן, ומאפשרות לעצמן לבטא את היופי האצור בתוכן, והעדות לכך תלויה כאן על הקירות, בדמות תמונות של נשים שהעניקו לעצמן חוויה מיוחדת במינה.”
הרגעים מורים לנו שהזמן עובר מהר, ועלינו להפרד, “היום כבר אשלח לך כמה מהתמונות”, היא מדגישה ואני מרגישה לפתע את עוצמת החוויה שהייתה וחלפה, ומבקשת לעצמי עוד זמן שהייה בה.
רגע. לנשום. (מסתבר שאנשים מעשנים עושים זאת יותר, עוצרים לדקה של סיגריה... )
רבים מאיתנו לא נוטים להשתמש בהתבוננות, בוודאי לא על בסיס יומיומי משום שהיא דורשת השקעה ומשאבים רבים כגון :זמן, אורך רוח, סבלנות. עלינו לעצור ולדחות תגובות וסיפוקים מידיים. תהליך התבוננות פנימית הוא תהליך שבו אנו נדרשים להיות כנים עם עצמנו.
אם כך מדוע כדאי, מה אני מרוויחה מהשימוש בכלי?
התבוננות בצורה מעמיקה ואמיתית משמעה לקיחת אחריות על חיי, על תגובותי, על התנהגותי ועל הקשר שלי עם האחרים. איני מותירה לנסיבות החיים ולסובבים אותי להחליט עבורי כיצד לנהוג, אלא אני בוחרת את דפוס הפעולה המתאים לי. יצירת מרחב לחשיבה והתבוננות פנימית עלי ועל הסיטואציה מאפשרת הענקת משמעויות שונות לאירוע ובעקבותיו תגובות הולמות יותר אשר יעזרו בהתרת קונפליקטים.
המצלמה היא כלי משנה מציאות. היא מאפשרת לבודד גירויים, לבחור את המיקוד על הנושא המעניין אותנו ובמהותה מקפיאה רגע בחיים ומאפשרת ליצור מציאות חדשה. היא כלי נפלא לבחון את מציאות חיינו, את התפיסות , הערכים, הפרדיגמות על פיהם אנו פועלים. לאחר תהליך של העלאה למודעות בוחנים אם אלו עובדות עבורנו או חוסמות אותנו.
עצירה זו מאפשרת הרחבת המבט, הסתכלות מנקודות מבט שונות. התמונות מייצרות רפלקציה שמרוחקת מאיתנו ולכן קל לנו יותר להסתכל עליה, לשחרר ולנטרל אוטומטיים.
האם קרה לכם שהייתם מתוסכלים מדפוס התנהגות חוזר ונשנה כמו ביישנות, פחד קהל , שממש שיתק אתכם כל פעם שעמדתם להציג את ה-60 שניות שלכם? למה בעצם זה קורה? מדוע הביישנות מתעקשת לחזור כל פעם ?
כל התנהגות, ללא יוצא מן הכלל, היא תוצאה של החלטה שנעשתה בעבר, לרוב באופן לא מודע, שתכליתה לסייע, לשמור ולהגן עלינו. זהו עקרון הכוונה החיובית שהוא חיוני במיוחד במצבי התנגדות ועונה על צורך מסוים של האדם הנוקט בה.
עקרון זה נכון גם לאמונות, החלטות וגישות שאנו מאמצים. לדוגמא: הכוונה החיובית המסתתרת מאחורי האמונה המגבילה "אני לא מוצלחת" היא הגנה מפני כישלון.
במפגש שהיה לי עם מאומנת בסטודיו, היא דיברה על חווית הדחיה שהיא חווה מבנותיה. האישה בת 58, גרושה מזה 8 שנים, גירושים שהציגו את חולשתו של האב התלוי. האישה מתהלכת בעולם עם צלקת מדממת של כאב הדחיה של בנותיה. הן לא מעוניינות בקשר אינטימי עם אימן. גם כשחלתה במחלת הסרטן הן לא היו שם עבורה, הגיעו רק כשהיה להן נוח.
בתהליך שעברנו יחד, הבנו את כוחה של הדחיה בחייה, שמלווה אותה מאז שנולדה. אז היא הצילה אותה מאם לא שפויה. אז תחושת הדחיה הופנתה והתפרשה אצלה כאדם יצירתי, אדם עם תפישת חיים אינדיווידואלית. היום הדחיה היא דפוס מותנה, מלא כאב שעולה בכל מפגש, עוד טרם קיומו, עם בנותיה.
כשהבנו את כוחה הפנומנאלי של הדחיה בחייה, את המסירות והנחישות שהיתה שם עבורה בכל רגע שהיתה צריכה להנצל מהתנהגות אימה, לקחנו את הכוח הזה אל תפקיד חדש שהיא נתנה לדחיה. לאחר בירור עם התת מודע שלה עלתה המילה 'קבלה'. האישה החליפה את הדחיה בקבלה וראו איזה פלא, ביום שבת האחרון היא הוזמנה לאחר צהרים משפחתי עם כל המשפחות אצל ביתה הבכורה. עוד לפני שעלתה עשתה מדיטציה, אמרה מספר משפטים סוגסטיים, אספה את עצמה ועלתה מעלה. במשך כל המפגש הנכדים לא עזבו אותה. ביתה הצעירה הפגינה התעניינות ואפילו אמרה לה לנהוג בזהירות חזרה הביתה (מה שנראה טריוויאלי לכל אחד מאיתנו, לא?). כשהגיעה הביתה התקשרה ביתה הבכורה לבדוק מה שלומה.
ביום ראשון כשפגשתי בה היא היתה נסערת מהתרגשות. חיבקה אותי חזק והחלה לספר לי על השינוי שחוותה, את האושר שמציף אותה בכך שלראשונה חשה שהשליטה ליצירת שינוי בידיה. תחושה חזקה של מסוגלות, של מיקוד שליטה פנימי שנמצא אצלה.ההכרה המלאה בכוונה החיובית של התנהגות הדחיה, שהיא אינה אויב אלא ידיד שפועל כדי להגן עליה בהתמסרות גדולה במשך 58 שנים, יוצרה תקשורת חדשה ופתחה פתח ליצירת שינוי. לכל אחד מאיתנו יש אג'נדות על פיהן אנו פועלים, מחשבות מגבילות ששומרות עלינו.
המשפטים שיושבים לי בראש "כסף לא גדל על העצים", "מרבה נכסים מרבה דאגה", " כדי להצליח צריך לעבוד קשה", "מפחיד כשטוב לי", "אל תאמיני בגברים", "בשביל להיות יפה צריך לסבול", "את ילדה עם פוטנציאל לא ממומש".
השתקפות, מילה המורכבת ממילים כמו שקף, תקף, שתק.
כולן הן חלק מהמהות בחווית ההשתקפות. ברגע שאני שותקת, נותנת תוקף להיותי כמות שאני ברגע זה, משהו עולה בתוכי ומהווה שקף לקורה בתוכי פנימה.
השתקפות יכולה לקרות גם במפגש עם אנשים. משהו באינטראקציה איתם מעורר ומעלה רגש/מחשבה למודעות.
מצולמת שיקפה לי תפקיד משמעותי בעבודתי.
היא הגיעה אליי לצילומים מדרום הארץ. כששאלתי אותה מה המניע שלה להצטלם, ענתה שאין לה כלל תמונות ושהיא מוכנה להתנסות בכך. היא חובבת צילום ואף רכשה והביאה מצלמה מקצועית, שזכיתי להיות מצולמת בה.
פגשתי אישה מופנמת וחביבה מאד. לאחר שיחת היכרות על צלחת מרק חם והתנסויות בצילום עם המצלמה שלה עלינו לסטודיו התחלנו את הצילומים. הפלאש גרם לה למצמוצים מרובים וכל תמונה צולמה 3-4 פעמים כדי לוודא שאחת מהן טובה. הרגשתי כי היא במתח. ביקשתי שתוציא את המצלמה ותצלם כשיתחשק לה. בשלב מסוים רצתה שאעשה משהו שיוציא אותה ממקום הנוחות. הצעתי שנעבוד עם קלפים והיא שמחה מאד.
הצגתי לה את ערכת הקלפים שלי וביקשתי שתבחר 3 קלפים. השאלות היו: מה עובד לך כרגע? מה לא עובד לך כרגע? אם הכל היה אפשרי, מה הגיע הזמן להזמין לחייך?
ואז היא התחילה במונולוג כואב ומרגש.
דיברה על היותה בת 51 ושהיא מרגישה מבוגרת ודועכת, שהיא מתעייפת מהר ונטולת אנרגיה, שהיא בלתי נראית למרות התפקיד החשוב שלה כמנהלת בחברה גדולה ושהיא לא רוצה להדמות לאימה.
המפגש עם התמונה בקלף גרם לה להזיל דמעות.
זהו יופיים וכוחם של קלפים השלכתיים. הם גירוי חיצוני שמפעיל אותנו, מזמינים אל המרחב התבטאות רגשית ותקשורתית עם האחר ועם עולמו הפנימי.
לאחר עבודת הקלפים היא הבינה, נכנס בה שקט.
מבחינתה המפגש הצילומי היה לפגוש את עצמה בקבלה.
היא רק רצתה להיות, שמישהו יראה אותה, יזהה את הכישרון והיכולת של מה שהיא אוהבת, להיות היא בנוכחות שקטה, במופנמות , ולהגיד תודה על מה שיש לה.
כשחזרנו לצילומים העיניים הפסיקו למצמץ, היא ישבה בנינוחות וכל תמונה יצאה פיגוז, היא החלה להתאהב בעצמה וממש לא רצתה להפסיק להצטלם.
היה לי תפקיד של מראה, מראה שמציגה את התשוקה החבויה בתוכה להיות מוערכת ונוכחת. לזהות ולשקף לה את היכולות שרוצים לפרוץ כי הם בשלים לגמרי ועצורים בשל פחד ותסכול.
הלמידה באמצעות הערוץ החזותי היא תהליך דינאמי מורכב הכוללת בתוכה קליטת גירויים רבים המשתנים בלי הרף בזמן ובמרחב, יחד עם היכולת לפרש את משמעות הגירויים הללו ואת חשיבותן. כדי שהראייה תספק לילד מידע בעל משמעות, על העיניים והמבנים הנלווים להן לראות בבירור, עליהן לנוע ולהתמקד לפי הצורך במטרות הנעות בחלל שבו האור והרקע משתנים כל העת, עליהן להתייחס לפרטים רלוונטיים ולהתעלם מפרטים שאינם רלוונטיים ועליהן להעביר את כל המידע הזה למוח מבלי לסלף אותו. מרגע שהמידע החזותי מגיע למוח, על המוח להבינו או לפרש אותו ובכך ליצור עיבוד מידע חזותי וקוגניציה חזותית. איכות הראייה והתפיסה החזותית של הילד משפיעה על כל ההיבטים של התפתחותו הפיזית, השכלית,הרגשית והחברתית. התפיסה החזותית היא מרכיב מכריע ביותר בלמידתו של הילד. ילדים עם בעיות הפוגעות בתפיסה החזותית מתקשים לזהות, לזכור ולארגן דימויים חזותיים לפי הצורך, על מנת להבין את הסמלים הכתובים והמאוירים המשמשים ללמידה (קורץ,2011).
בעיות ראייה קשורות פעמים רבות ללקויים התפתחותיים שונים והן נפוצות בילדים עם אוטיזם, שלעיתים קרובות מציגים התנהגויות כגון הימנעות מקשר עין, בהייה באורות או בעצמים מסתובבי,הסתכלות בדברים מזווית העין והימנעות מהתבוננות ישירה בידיהם בעת ביצוע פעולות הכרוכות במוטוריקה עדינה. ילדים רבים עם אוטיזם מגלים רגישות יתר למגע או לגירוי חזותי ונמנעים מחוויות כאלה. תשומת ליבם ממוקדת יותר בתחושות הגוף הבסיסיות הקשורות לערנות שכלית, למנח הגוף, לתנועה ולמגע. כל עוד הם אינם לומדים לעבד את המידע מתחושות אלה באופן אוטומטי, קשה להם להתייחס למידע חזותי. כאשר הם ממקדים את מלוא תשומת ליבם בגירויים חזותיים, הם עשויים להתעלם מהראייה ההיקפית ולהישאר מקובעים בפרטים חסרי החשיבות של המשימה. עקב כך אינם מצליחים במקרים רבים להתקדם במסלול הרגיל של התפתחות הראייה ולהבין את ההיגיון שבמידע החזותי החיוני ללמידה.
כשהייתי ילדה ואפילו נערה בבית הספר החוויה שלי הייתה שיש המון מילים. העין למדה לסרוק שורות ארוכות של מילים, המוח נדרש לעשות הקשרים בין אותיות ומילים ולייצר הבנה, הפשטה. פעמים רבות זו הייתה משימה לא פשוטה. אני זוכרת את עצמי יושבת וקוראת משפט הלוך וחזור והמילים כל אחת מוכרת, אך הצירוף ביניהן פשוט לא התחבר והתקשיתי להבין את הרעיון.
בספרי הלימוד היום, אם יש ספרים, ניתן מקום של כבוד לאחר הבנה שלדימוי החזותי תפקיד חשוב בהנגשת מידע. 70% מתפקודי המוח קשורים בחוש הראיה ולא בכדי עולם הדימויים החזותיים תפס מקום מרכזי בהבניית המידע והבנת העולם.
לצלם לסלו מוהולי נאג'י, 1931 שהיה מחלוצי המודרניזם באמנות הייתה מן נבואה שהגשימה את עצמה , הוא אמר: "האנאלפביתים של העתיד לא יהיו אלו שאינם יודעים קרוא וכתוב אלא אלו שלא ידעו להשתמש במצלמה". אז היום כולם יודעים להשתמש במצלמה.
השאלה שעולה מכך שכולם מחזיקים מצלמות מסוגים שונים ומצלמים באופן אוטומטי ובנגישות מקסימאלית: האם כל מי שיודע להשתמש במצלמה יודע גם לקרוא תצלומים? האם שפע הדימויים הסובבים אותנו היוצרים והמבנים את תודעתנו לעולם, יצר מודעות לצורך בהבנה, פענוח ופרשנות של תצלומים?
אני חושבת שנכון להיום צריך היה לשנות את המשפט ולהגיד שהאנאלפביתים של העתיד יהיו אלו שאינם יודעים לקרוא תצלומים, להבינם ולפרשם (תחום שנקרא 'אוריינות חזותית').
אז שלא כמו הלחיצה היוצרת את התמונה, כדי להבין תצלום יש צורך ללמוד את שפת הצילום. זוהי לא פעולה אוטומטית. התצלום נראה כאילו פשוט להבינו, הוא הרי צילום של מציאות מסוימת שנתפסה לרגע והיא ברורה מאיליה. אז זהו שלא.
למידה ושליטה בשפת הצילום מאפשרת לנו לזהות תמונה טובה ומגבירה את ההנאה ממנה. תמונה טובה אינה בהכרח יפה. זוהי תמונה המשלבת רגישות ויכולת לתרגם תחושות ומחשבות לשפת הצילום וזה מה שמבדיל צלם טוב מצלם שמצלם יפה. תצלום טוב מעניק לנו חוויה אסתטית.
בחוויה אסתטית, על פי טרי דיפי (DUFFY) "אנו מאבדים את ה'העצמי' שלנו וזוכים בו בחזרה. ה'עצמי' נשכח כאשר הוא נטמע במושא ההתבוננות וחקירתו, ובשובו החוויה שחווינו הופכת לחלק מאיתנו...מה שמנתק אותנו מכל דבר אחר הוא גם המשיב לנו את ישותנו. מאותו רגע החוויה שחווינו מוטמעת בתוכנו ומשפיעה על זהותינו"
כל כך הרבה תמונות מציפות אותנו אבל אינם מושכות את תשומת ליבנו. כמה שקיעות, זריחות, תינוקות, פרחים ,ציפורים וחרקים אפשר לראות .אותי זה פשוט משעמם. יש מעט מאד צלמים שהופכים נושאים כאלו למרתקים, למרגשים. תצלום טוב צריך לעורר סקרנות, משהו לחשוב עליו.
הוא צריך ליצור את החיבור בין הרגש לשכל. משהו בתוכי צריך לזוז כשאני רואה אחד שכזה. זה מה שקרה לי כשעיניי פגשו את התצלום הזה בתערוכת צילום בתל אביב במתחם התחנה. זה היה בחודש יולי. היה לי חם מאד וכל מה שרציתי זה ללכת משם ולהסתפן מתחת למזגן. ואז עיניי פגשו את הדימוי הזה. ליבי איבד פעימה ואחר פעם בחוזקה. הופנטתי. התקרבתי אל התצלום ונעמדתי דקות רבות, עיניי הבריקו מלחות מלוחה וידעתי שזכיתי ברגע נדיר.
בבואי לנתח את התצלום אני פורסת על שולחן המודעות שלי עולמות תוכן, רגשות, אמונות ודעות. מתחת להם זורם עולם עשיר של תכונות וסיפורים פנימיים, שאני לא מודעת להם והם אלה שמקפיצים ומסעירים אותי. אני יוצאת למסע פיענוח ופרשות התצלום כדי לדעת מה מנהל אותי ולבחור אם לדחות או לאמצו על הסף.
לוקחת איתי את הגדול מכולם, זה שיצר הבנייה בפענוח של תצלום, הוגה הדעות הצרפתי רולאן בארת.
בספרו מחשבות על הצילום (1980), כותב כי הצלם עורך מעין הצגה לצופה כדי להדהים אותו, לעורר את התעניינותו ולגרום לו לחוש תחושת הלם. לשם כך הוא בוחר לפעמים לצלם את הנדיר, את המיוחד והחריג, את הבלתי יאמן. עודד בלילטי יוצר תצלום מפתיע, יוצר "מציאות" הירואית בלתי אפשרית.
בארת מתאר את חוויית החלום כמגע בעולם הפנימי:" שמתי לב כי בין הצילומים...היו שעוררו בי חדווה עזה, דקה, כאילו הופנו אל מוקד דומם, יסוד ארוטי או שורט הגנוז בי"
זה מה שחוויתי בעומדי מול התמונה בתערוכה שהתקיימה במתחם התחנה בתל אביב. התפעמות והיקסמות. לרגע ריחפתי בעולם אחר, התנתקתי מחוסר הנוחות שהסב לי החום הרב.
בארת קושר את חוויית החלום ועולם הסמלים של יונג אל פעולת ההתבוננות בצילום. זוהי תקשורת אישית הפועלת בשפת דימויים, פעולה לא מודעת על התודעה.
למילה 'התבוננות' יש בקבלה הקשר ברור אל הבינה, אל אותו מקום נפשי עמוק שמחבר את הראיה עם המקום הנפשי.
מה אנחנו רואים בתמונה? בצילום מתועדת קבוצה גדולה של שוטרים כשהם דוחפים מתנחלת אחת, המתנגדת להם.
התמונה מחולקת ל 2 חלקים באמצעות מגן הפלסטיק אותו הודפת האישה. המגן יוצר קו אנכי שמתחיל ממש מהחלק התחתון של התמונה ונגמר במפגש עם ענן העשן שעולה מימין למעלה. מצידו הימני עומדת האישה ומאחוריה ברקע קבוצת אנשים שלא מראה עניין בקורה בחזית התמונה.
מצידו השמאלי עומדים עשרות שוטרים מאובזרים בקסדות, מגני פנים היורדים במורד מדרגת הכורכר ומנסים להדוף את האישה. כמו כן צלע המחומש (שוטרים מחומשים) עומדת במקביל למגן. כל אלה יוצרים מסה המגבירה את תחושת הלחץ על משולש ישר זווית שיוצרת האישה. הצלע האנכית מקבילה ללוח הפרספקס אותו דוחפת ולצלע שנוצרה במחומש של השוטרים. הקו האנכי מתאר חיבור בין עולמות, מסמל תחושה של ביטחון, אורך, זקיפות, יציבות, חיים. שאיפה כלפי מעלה. מפגש משולש של 3 קווים אנכיים, הנוצרים ממצב עימות קשה מתאר את עוצמת השבר בכל המשמעויות הללו.
לצפייה בתמונת המתנחלת מול חיילים של עודד בלליטי לחצו כאן
בהתבוננות על המערכת הצורנית שבונה את התמונה ניתן לראות שהחלק השמאלי בנוי ממחומש ושני משולשים חדים שהקודקוד שלהם בונה אל הקו האנכי של המגן.
הצורה הגיאומטרית הבסיסית בתצלום היא המשולש. משולש שיוצרת המתנחלת, משולש מדרגת הכורכר הלבן, משולש הנוצר על ידי האנשים הצופים למעלה ומשולש נוסף ומשמעותי הנוצר על ידי המתנחלת והשוטרים. המשולש מסמל את חוק השלוש (שילוב) - ההיתקלויות של אותם הכוחות החוברים יחדיו ליצירת מאורע חדש.
משולש, בדרך כלל, קשור לאנרגיה, לאש. משולש הוא צורה דינאמית, בניגוד למרובע שהוא צורה סטטית. ביהדות העולם עומד על שלושה דברים: תורה, עבודה וגמילות חסדים.
המשולש הוא צורה בעלת זוויות חדות, צורה דינאמית, אנרגטית, הוא קשור לתנועה שישנה בין העולמות העליונים לתחתונים ולהפך, (שילוב של שני משולשים, לכן, זה על גבי זה, יציין תנועה דו כיוונית, וזה הסמל של המגן דוד).
הגיבורה, מושא המבט של הצלם, אליה אני מתבוננת וממנה אני נרגשת , נראותה משקפת לי אותי. אני מזדהה איתה (לא פוליטית), היא מודל שיש בו אוסף ערכים ותכונות שאני מזדהה איתם. היא עומדת איתנה נגד הרוב, אחת מול רבים, נעמדת על שלה במלא הגבורה. הסיטואציה בלתי אפשרית אך היא יכולה לה. לא מוותרת לעצמה – לא מוותרת על עצמה. האם ככה אני חווה את עצמי?
מעבר למפגש המסעיר שמציף בי את ההזדהות המיליטנטית והפן הגברי באישה התצלום הזה כל כך בנוי, מאורגן לתפארת, כאילו העמיד הצלם את הדמויות לקראת הצילום. הצלם בחר לצלם מנקודת מבט של הסתכלות מעט נמוכה מגובה העיניים. יש פה נקודת מבט שוויונית וחומלת. העדשה איתה צילם היא עדשה רחבה שמאפשרת תפישת מציאות רחבה מצד אחד, אך דורשת מהצלם להתקרב למצולם, ליצור קירבה (פיזית וגם ריגשית) ומעורבות בסיטואציה הקשה.
בלילטי רוצה לתת לנו את התמונה כולה, כלאמר שנזהה את מקום ההתרחשות, את מספר ה'שחקנים' הרב בתמונה את העומס שסיטואציה זו מביאה איתה.
השמים נטולי העננים אך מלאי העשן מבשרים סערה נוראה. העשן השחור שעולה מספר לנו, כי יש בעיות בבית, דאגה גדולה, יש להתייחס לזה כאל אזהרה! בתרבותנו לענן שחור משמעות העשויה להתקשר לשואה בעקיפין. ניתן גם להתייחס לענני העשן שמתכתבים עם שריפות על רקע ה"אינתיפאדות".
ברצוני להתייחס למשמעותם של הצבעים בתצלום משום שהם יוצקים הבנה נוספת עבורי.
האישה עוטה על עצמה מעיל גדול וירוק. כידוע, הירוק מסמל צמיחה והתחדשות. איפה שיש ירוק יש חיים וצמיחה. ההתחדשות היא הסוד האמיתי של החיים, ובמקום בו אין התחדשות יש עצירה וחולי. האם הגירוש הוא חולי? הוא עצירת הצמיחה? על איזו צמיחה אנחנו מדברים? האם הצמיחה היא צמיחתו של תהליך מדיני לשלום או צמיחתו של היישוב היהודי בשומרון ? מהי נקודת מבטו של הצלם בעניין?
האישה לובשת חצאית ארוכה מלאת בד בצבע סגול ועליה סינר לבן. הצבע הסגול הוא שילוב בין כחול לאדום. יש בו מהרוחניות של הכחול ומהאש של האדום והוא עוסק בדברים שמעבר לחומר. הסגול מאפשר לנו לראות את מה שיש שם "מעבר" לפיזי ולמצוא את דרכנו הרוחנית. האם האישה הלוחמת הזו יכולה לראות מעבר לכאוס הסובב אותה? האם היא יכולה להבין מהי השליחות הרוחנית במצב שנוצר?
הצבע השחור מסמל הגנה מצד אחד אולם גם מייצג סגירות מצד שני. אלו הם שני הצדדים של השחור. עלינו למצוא את האיזון בין הרצון להגן ולהתגונן לבין הסגירות וחוסר התקשורת המתלווה לכך.
בהסתכלות על התצלום נראה בחלק של השוטרים, דומיננטיות של השחור המגן והמסוגר (גם המבנה המחומש שלהם כזה) וכתמי צבע קטנים בתוכו לעומת זאת נראה בחלקה של האישה צבעוניות מתקשרת ריפוי והבנה.
אם נסתכל נראה שהשחקנים, השוטרים והאישה יוצרים את צורת משולש המוקף בצבע בהיר. הבהירות הזו מכניסה שקט, יש בה אלמנט עוטף ומרכך את הסיטואציה, קצת מתפקד כמו רחם. הבהירות עוטפת את השחקנים ליישות אחת, לבני אותו עם. המאבק הזה הוא מאבק כואב וקורע של עם אחד ולא בין עם ואויבו. הבהירות מבליטה את הדרמה הכהה, נותנת לה מקום מאד מתוחם, לא מתפרץ, כמו אומרת שניתן להתמודד עימו למרות הקושי הגדול.
נקודה אחת מאד מסוימת 'הרסה' אותי כשראיתי אותה. בארת קורא לנקודה זו 'פונקטום' (דקירה), זהו סמל, פלטפורמה המניעה מן הלא מודע, תוכן המבקש להתבטא אצל המתבונן. הפונקטום שלי עושה את כל הצילום עבורי לחוויה מסעירה.
הנקודה היא החיבור של כף רגלה של המתנחלת עם 'כמעט' פינת התמונה. רגלה של המתנחלת קרובה מאד לפינה, יש עוד מעט מקום עד שתדחק לפינה. יש לה SPAECE.
פרשנות אחרת אומרת לי, הפינה כאילו משמשת עבורה לתומך, מקום לנעיצה מול הכוח העצום מולו היא עומדת. יש לה נקודת משען, יש לה יתד. היא נאחזת באדמה בצורה כל כך פואטית, כל המסה הענקית של השוטרים נשענת על נקודה שברירית שכזו. בלילטי עוזר למתנחלת מול הבלתי אפשרי ויוצר לה מסגרת ויזואלית תומכת.
כאמור, חווית המתבונן בצילום היא סובייקטיבית והשלכתית. עברתי מסע להבנת התצלום והרחבתי את גבולות ההבנה שלי. זוהי תחושה נפלאה של גדילה מתוך עניין וחקר.
יחד עם זאת כשהתמונה מציגה רבדים ומשמעויות רבים על מערכת צורנים ויזואלית נוצר תצלום מנצח, נוצר מצב כמעט אוביקטיבי. כאמור, התמונה הזו גרמה לעודד בלילטי להיות לזוכה פרס פוליצר לצילום חדשותי לשנת 2007.
"זאת היתה תמונה מהממת אחת, שלכדה את הכאוס והאמוציות שאפיינו את הפינוי", הסבירה קאתלין קארול, עורכת ראשית ב-Ap
שלכן,
רונית
