כוח התמונה: כיצד פוטותרפיה משנה את דרך שבה אנו רואים את עצמנו ואת העולם

.לפני שאנו מבינים את המילים, אנו רואים. הראייה היא אחד מחמשת החושים שלנו והיא תורמת המון להבנתנו של העולם שסביבנו

.יתרה מכך, תמונות וצילומים משפיעים על תחושתנו ועל האופן שבו אנו מתייחסים לעצמנו ולאחרים

פוטותרפיה הינה שיטה טיפולית מעולם הפסיכותרפיה שבה משתמשים בצילומים ככלי טיפולי, עושים בהם שימוש כגורם מקשר בין תת  המודע של  המטופל לבין קושי רגשי הנחווה על ידיו

 .במהלך הטיפול, המטופל והמטפל עובדים ביחד כדי להבין ולעבד רגשות, חוויות ואירועים מהחיים

.השימוש בתמונות מאפשר ליצור קשר לא מילולי שיעזור למטופל לבטא את רגשותיו בצורה יותר ברורה וחדה

בעזרת התמונות, אנו יכולים לראות דברים שלא תמיד מובנים לנו במילים. לדוגמה, נסיבות מיוחדות, רגשות עמוקים, או זיכרונות מסוימים עשויים להתגלות בתמונה

.העבודה עם תמונות מאפשרת למטופל לחשוף את עצמו לרגשות ולחוויות שאולי היו נעלמים לו עד כה

פוטותרפיה יכולה להיות תהליך חופשי ובלתי צפוי. היא מאפשרת למטופל להיות אינטואיטיבי וישיר יותר מבחינה רגשית, ומסייעת בפתיחה לאזורים שעשויים להיות סגורים בשיחה רגילה

בעזרת התמונות, אנו יכולים להבין את עצמנו ואת חוויותינו באופן בהיר יותר, מכיוון שהן מאפשרות לנו להתמקד ברגשות, ברגעים ובנושאים שאולי פחות חשופים עבורנו ביום יום

כמו באמנות, בפוטותרפיה אנו יכולים לגלות דברים חדשים על עצמנו ולהבין את חוויותינו בצורה מעמיקה יותר, מאחר והפוטותרפיה מהווה  כלי יעיל בעבודה עם רגשות ובהתמודדות עם אתגרים אישיים

אם אתם מעוניינים להיכנס לעולם המרתק של הפוטותרפיה וללמוד עוד, אני מזמינה אתכם להשאיר פרטיכם כאן בתגובות ואשמח לחזור  אליכם עם מידע נוסף

.בברכה, רונית

 

בהכנות לראש השנה אני מוצאת תיקיה גדולה עם מאות נגטיבים שצילמתי במהלך לימודיי בויצו בסוף שנות ה80.

אני רוכשת סורק ועוברת פריים פריים , מודה לאל על ההזדמנות שנתתי לעצמי לעבור במנהרת הזמן הזו. הפריימים חזקים, מגלים

צעירה נועזת, חדורת מוטיבציה, נטולת פחד  שרוצה להשמיע את קולה  כמו שהוא, הכי קרוב לאמת שלה.

מה שמדהים אותי זה לראות איך בתוך כל אותם עשרות השנים שאני יוצרת, השתנו המון דברים בחיי, למדתי תחומי דעת ותוכן שונים ואף עסקתי בחלק מהם. הצילום שלי קיבל דגשים ופנים שונות , אך עם הכל, עוברת כמו חוט שני היכולת האמפטית  והרצון לראות את האחר באינטימיות,ללא שיפוטיות.  אני מבינה שזוהי טביעת האצבע שלי בצילום. אני יודעת זאת אך העדות  לאורך עשרות שנים באמת מרגשת.

מיתוג ויזואלי יוצר את ההכרות הראשונית של הלקוח איתך.

זה כמו החיוך הראשון של: "נעים להכיר".

עכשיו, אחרי שהכרנו, קל יותר לעשות עסקים ביחד, נראה שאפשר לסמוך עליך ונוכל לעבוד בשיתוף פעולה.

רוצה לבדוק עד כמה אני צודקת?

נהמר על 20 ₪? אולי 50 ₪?

בבקשה!

נא להיזכר איזו תמונה של גבר נמצא כעת בארנקך!

מה? איך? איפה?

ממש כך! נא לשלוף את הארנק ולחפש!

מצאת? מי?

משה שרת? שאול טשרניחובסקי? כרגע יש לי רק 70 ₪ באמתחתי אז נסתפק בהם...

הסיבה שבגללה לא זכרנו את נוכחותם על שטרות הכסף שלנו,

היא הסיבה שבגללה עלינו ללכת לעדכן את המיתוג הוויזואלי שלנו מדי פעם.

העסק שלנו הוא דינמי, התמונות שלנו לא יכולות להתאבק על המדף. עונות מתחלפות ואופנות משתנות, מומלץ לצלם ולשדרג את 'אותה גברת בשינוי אדרת'. תמונה מעודכנת היא תמונה שבה הביגוד תואם למזג האויר בחוץ: חורף, קיץ וגם אביב או סתיו. העניבה או התסרוקת ממשיכות לשדר את אותה אמירה שתואמת למציאות העכשווית.

אם נוספו אנשים לצוות, גם הם מצטרפים בחיוך לתמונה החדשה, ואם השתנו או נוספו ערכים או אולי התרחבו שרותי המשרד?

ברור שמשתדרגים!

נסעתי עם ביתי החיילת לסופרמרקט כדי לקנות דברים שהיא צריכה לצבא. על הדרך מילאתי עגלה... כשהגענו לקופה ותורינו הגיע היא שלחה בי מבט ושאלה אם זה בסדר שניתן לזוג זקנים שעומדים בתור ליידנו את התור שלנו. כמובן שמיד הסככמתי. הרגשתי שזכיתי בשיעור לנדיבות של הלב, מקום שאני רוצה להרחיב בו. ביתי עזרה לי לראות מה שאני לא רואה. העניין הוא, שלא היה שום עומס, הם עוד דקה היו מקבלים את תורם, אך היא הצליחה לעשות חסד במקום שהוא לא ברור כלל. לתת גם כשלא ממש צריכים, לתת כדי לתת. כשהם העמיסו את המסוע היא נתנה יד בפירוק העגלה שלהם. הרגשתי קטנה ומרוכזת בעצמי ושיש לי עוד כל כך הרבה ללמוד ממנה.

 

התמונה צולמה ברג'אסטן לפני 5 שנים.

בתוך הכאוס, התנועה לכל כיוון, יש סדר פשוט שבא לידי ביטוי בצבעוניות של הגברים, באחידות התנועה וכיוון המבט. הם ממגנטים את מבטי
כך גם הסדר הברור לביתי ביחס של כבוד לאחר, בכיבוד אנשים מבוגרים ממנה, יוצר שקט שמביא זרימה של אהבה.

 

ב 8.3.20 יום האישה הבינלאומי, זכיתי לחגוג עם נשים חזקות, שבחרו להשמיע את קולן, לא פחות ולא יותר, במקום העבודה שלהן. דלתא גליל, מקום קסום פיזית וחברתית. מנהלת משאבי אנוש, עינת אמיתי, אישה עם חזון, בחרה השנה לשים את הפוקוס על העמקת היכרות, חשיפת כוחות בתוך הארגון ומתן ביטוי לנשים מדרגים שונים בחברה. לשם כך היא הוציאה קול קורא ובחרה בטובות ביותר להוביל את המיזם, הקוסמות של 'יוצאים לאור', איריס יוגב וגלית אקרמן ברש.
לטובת העניין, החגיגיות של כל הפרויקט שלקח כחודשיים, עינת הזמינה אותי לצלם את הנשים ביום צילומים מרוכז, שלכל אחת תהיה תמונה ייצוגית (איזה פירגון ונתינה, אלוהים).15- 10 דקות למצולמת כשלפני כן נפגשו עם המאפרת דגנית מנשה.. יום הצילומים היה מרגש מאד. זכיתי לחוש את העוצמות של כל אחת מהן וחיכיתי לשמוע את הסיפורים מאחורי הדמויות. זה קרה ב 8.3.20, המתחם המרכזי של הבניין התמלא במאות כיסאות. הוקמה במה, על הסאונד היתה חברה מקצועית שדאגה לרמה הגבוהה ביותר של פרזנטציה. כיבוד טעים ואיכותי על שולחנות בצידי האולם וההתרגשות בשיאה. עינת עולה, מברכת ודבריה מרגשים. אחריה אחת אחת עולות הנשים ומספרות את הסיפור אותו בחרו לשחרר אל העולם, זה שמנהל אותן שנים, זה שאולי לא דובר מעולם. הקהל החם מפרגן ועוטף באהבה גדולה. יש צוותים שהכינו שלטים מעודדים לנציגות שלהם על הבמה. אני יושבת שם והכל בפנים רועד בי. מתרגשת מהאהבה, מתרגשת מהמחשבה המעצימה הזו של עינת, מנהלת שרואה את העובדים באירגון, מתרגשת מהנשים והסיפורים מתרגשת משתי הקוסמות הללו שהמיזם המופלא שלהן מגיע לארגונים ועושה שם אהבה גדולה יותר.
היש דרך טובה יותר לחגוג את יום האישה?
מסתכלת החוצה מחלון הסטודיו, והחצבים שוברים שיאים בצמיחה לגובה. בהתייחס לחום הנוראי שעברנו בשבועות האחרונים, החצבים מציגים יכולות מרשימים במיוחד.
אתמול הכריזו על הסתיו, הוא כאן.
איזו עונה מרתקת היא, אהובה עליי
אוהבת את הניואנסים העדינים שהיא מביאה, את העדינות בקמילת העלים, את הנשירה, המלנכוליה, ההתכנסות, את העננים שסוףסוף מכסים את השמים האביכים, הבריזה שמלטפת כשהשמש נפרדת מהיום, הדרארות הירוקות יושבות על צמרות האקליפטוסים ומצייצות בעוצמה שנשמעת למרחקים.
אתמול היה יום השוויון , יום ולילה, אור וחושך שווים. תחשבו על מאזניים, כפות המאזניים עומדים בדיוק באותו גובה ולא זזים. אין תנועה. הכל סטאטי, כבד, סטגנטי. ...חחח.... אפילו המטאטא עמד יציב ללא תמיכה וללא ניע עד שהבנתי שזו מתיחה שהצליחה במיוחד, כי גם הבוקר הוא עמד 🙂 .
בימים אלו אנו חוגגים את עשרת ימי תשובה. ימים שמבקשים מאיתנו שחרור עמוק מבפנים, לסלוח, להרפות, להניח ולשחרר. להתחיל מחדש.
סליחה. כל כך הרבה נכתב עליה בימים האחרונים, מילה שמזיזה אותי בחוסר נוחות.
אני לא מתכוונת לסליחה שאני מבקשת מאדם שפגעתי בו. שם קל לי, אני לוקחת אחריות ובאמת ובתמים כל כולי מבקשת מחילה על הכאב שגרמתי.
יש סליחה אחרת, מורכבת יותר.
שמעתי הגדרה מופלאה לסליחה: "סליחה היא וויתור על התקווה לעבר טוב יותר". כלאמר, אני משחררת, מוותרת, מתפנה מהתקווה שיכול היה להיות עבר טוב יותר.
אז מהי הסליחה האחרת? הסליחה לעצמי.
מעשה הסליחה הוא מעשה ארוך ועמוק שדורש ממני אומץ לגעת בכאב ובפגיעות של הנפש. לא תמיד יש בי את היכולת להתמודד עם המטען הרגיש. מהטמה גנדי אמר" החלש לעולם לא יוכל לסלוח. סליחה היא נחלתו של החזק". לא תמיד אני חזקה.
סליחה היא מעשה של נדיבות, שחרור מתבניות פנימיים שלנו, היא נוגעת באנושיות שבנו. יש לי שעור גדול ללמוד ולהתפתח בו.
אם אוכל לבקש בקשה לקראת השנה החדשה, אשמח להרחיב את גבולות הנדיבות שבי. רוצה להיות אמיצה לגעת באנושיות שבתוכי. להיות אדם טוב יותר. שלם. אמן!

עוברת על הנגטיבים שצילמתי את עצמי בסוף שנות ה 80

ומגלה פורטרטים שלי כמו שלא זכרתי את עצמי כך מעולם.

אני רואה עיניים ענקיות, מלאות תום וקצת עצבות.

מעמידה לידם תמונה שלי מלפני מספר שנים (מימין).

איזה שינוי.

כאילו לא אותו בנאדם.

במה שונה קשר אם-בת מקשר אם-בן? מה גורם לקשר אם-בת להיות חזק ומורכב כל כך? מה מהותו של אותו קונפליקט מתמשך בין אימהות ובנות, בהקשר לאוטונומיה והתקשרות? כיצד משתנה קשר אם-בת במעגל החיים? מה עושה את הקשר הזה כה חזק וכה מורכב?
נראה שהקשר המתמשך, שאותו חוות בנות ואימהות, הוא המשך ישיר להתקשרות המוקדמת ביניהן.
המשכיות בקשר והעדר הצורך להחליף בהזדהות בין בנות ואימהות והפוך, יוצר טשטוש בגבולות האגו, עד שלעיתים, לא ברור איפה נגמרת האם ומתחילה הבת.
הטשטוש בגבולות האגו מקשה על בנות ואימהות בתהליכי היפרדות ואינדיווידואציה. הקשר בין אימהות ובנות, והעשייה הפרקטית המשותפת שלהן בחיי היום-יום, מחזקים את הזדהות הבנות עם תפקידים של טיפול והענקה לאחר.
דפוסים חברתיים גורמים לבנות לגדול ולהיות מטפלות, הן מפתחות זהות בעלת דפוסים אימהיים. הן לומדות להגדיר עצמן דרך התייחסות למשהו או דרך קשר שלהן למשהו ולא באופן נקי, עצמאי, אינדיווידואלי. בשלב מסוים מגלה הבת כי החברה מתייחסת בפיחות ערך למה שמתקשר עם נשיות, לעומת ההתייחסות המעצימה שהיא נותנת לגבריות.
במעגל החיים, בנות ואימהות מתקרבות ומתרחקות זו מזו. בתקופות של נישואין, הריון, לידה ואימהוּת יש נטייה חזקה להתקרבות ולהגדרות מחודשות של הקשרים ביניהן. בנות רבות מספרות שלא רצו להיות דומות לאימותיהן, ומצאו עצמן מהדהדות את ההתנהגויות של אימותיהן, באופן מודע ובלתי מודע. התקרבות וחיזוק הקשר בין בנות ואימהות מתחוללת גם לעת זִקנה וחולשה של האם. קשר מחודש זה שונה מהקשר הסימביוטי הראשוני. כל אחת מהן מביאה לתוך הקשר את הזהות האישית שהצמיחה, בקונטקסט התרבותי שבו גדלה.

ובנימה אישית, הקשר עם ביתי היה השתקפות לקשר המורכב עם אימי. כנערה היתי בת מתמרדת, מרוחקת.
כשנישאתי וילדתי את שני בניי, חלה התקרבות קלה ומערכת היחסים שלנו נוגנה כמו אקורדיון, פעם קרוב וצמוד ופעם רחוק וקר.
כשילדתי את ביתי הקטנה, הכל היה אחרת.
היתי במרחב שונה מבחינה רגשית. היתי שקטה ורגועה יותר.
היא היתה עלי כל הזמן, ינקה כל עת שרצתה. הקשר איתה היה אחר מכל קשר אחר שאני מכירה. היה מוכר ומחובר מאד, הכל ידוע ומותאם.
מתקיים ביננו דיאלוג תמידי ואין קונפליקטים.
זהו שיקוף ענק עבורי לקשר עם אימי.
השיקוף הזה שלח אותי לפני כשני עשורים, להלחם על הקשר איתה, לבנות דיאלוג מקרב ואוהב. מודה ומוקירה תודה לאל, על הנוכחות שלה בחיי, על הזכות להיות קרובה איתה

 

ל'צייר' דמויות מצולמות כחלק מתהליך איפיון מושא הדיוקן

צילום דיוקן מאפיין את הדמות המצולמת ומשרטט מסרים במודע ובתת מודע אודות הדמות.

בתמונה מימין:

אישה בצילומי הריון. ניסיתי ללכוד את התמימות, המבט הישיר, הלא מתפשר אך יחד עם זאת רך, חושני ומלא אהבה לטבע הבריאה - אימא אדמה.
השימוש בטכניקה המונוכרומטית הזו מאפשר לי להתמקד במבע העיניים, למרוח את האמולסיה (החומר שקולט את התמונה) על הנייר ולצייר את התצלום.

בתמונה משמאל:

התמודדות שלי עם הפרידה מביתי הקטנה עופרי ולפר, שעברה ללמוד בירושלים. היה חשוב לי לדבר אודות האמון הגדול שיש לי בה, להציג עוצמה וכוחות שהיא מפגינה בתוך התהליך הזה. כוחות שהיא לימדה אותי ועדין עושה לי בית ספר של נפלאות כוח הרצון והאמונה בדרך. בתמונה יש שימוש באורות וצללים קונטרסטים, בחדות נקודתית וחוסר חדות בשולי הפריים (מסגרת התמונה) המכנסים את הפוקוס (המיקוד) אל מרכז התמונה, אל מושא הצילום.

השימוש בטכניקת ההדפסה הייחודית מאפשרת לי להיות במגע ישיר עם התמונה הנולדת, עם מושא הצילום שלי. ההדפסה הזו מבטאת מקום רגשי חזק, צורך בקירבה ואינטימיות. פה אני ממש מורחת את האמולסיה על נייר שאני בוחרת, מדפיסה את התמונה ומפתחת אותה באופן ידני. המגע הפיזי הזה הוא חלק מהאמירה וההתייחסות שלי לתהליך הצילום והקשר עם המצולמת.

 

הרומן שלי עם המצלמה

מסתבר שהרומן שלי עם המצלמה החל עוד שהייתי פעוטה.
בתמונה , רואים אותי יושבת עם מצלמת קופסה( אליה חזרתי לצלם היום).

הישיבה מול אדם שמנציח אותך, שקובע עובדות בשטח עבורי ועל האופן שבו יראו אותי אחרים, ריגש אותי כילדה וכנערה.
אני זוכרת שבכפר גלים, בבית הספר בו למדתי, התגורר אדם ערירי שחי בגפו בחדר קטן עלוב ומסריח משתן, בסוף הישוב. הוא הפך לאטרקטיבי עבורינו, הנערות, כששמענו שהוא צלם.
הידיעה שגר בקרבנו צלם, שיכול לתת לנו רגע של תהילה הייתה חוויה מכוננת. היו אלה ימים שתמונות נלקחו לעיתים רחוקות בגלל שצילמנו עם פילם שאפשר 24 תמונות. כל תמונה הייתה נלקחת בזהירות ובאחריות.
התמימות הייתה כל כך גדולה, וישיבה מול צלם היוותה חריץ אל עולם הפנטזיה והזוהר. כך חשבנו.
הברזתי משיעורים, חסכתי לירה ללירה (הרבה לפני שהוחלף לשקל), כדי לזכות ברגע אחד  שהזרקורים עלי. החוויה שאני הפוקוס של מישהו ולו לשנייה אחת, הייתה עוצמתית עבורי.

בתיכון, במהלך ההכנות לספר המחזור של כיתה י"ב  התנדבתי להיות הצלמת השכבתית. מנערה ביישנית ונחבאת הפכתי לזו שעושים ונעמדים על פיה.
גיליתי את האפשריות שבמצלמה, כשהיתה לי ההזדמנות לצלם את החתיך השכבתי, הבית ספרי, שקיבל גם תארים ארציים על הנתונים שלו. הוא היה מיסטר ליוויס! כן היה דבר כזה פעם.

הצילום הפך לאהבה גדולה בחיי. רכשתי מצלמה שהייתה רק שלי.

עוד לא ידעתי שהכלי הזה יהיה שם עבורי כל חיי!

חברות מספרות

Powered by Simply
סימפלי - בית מלאכה דיגיטלי
Digital Workshop
phone-squarebarsenvelopewhatsappcross linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram