דמויות מצולמות כחלק מתהליך איפיון

ל'צייר' דמויות מצולמות כחלק מתהליך איפיון מושא הדיוקן

צילום דיוקן מאפיין את הדמות המצולמת ומשרטט מסרים במודע ובתת מודע אודות הדמות.

בתמונה מימין:

אישה בצילומי הריון. ניסיתי ללכוד את התמימות, המבט הישיר, הלא מתפשר אך יחד עם זאת רך, חושני ומלא אהבה לטבע הבריאה - אימא אדמה.
השימוש בטכניקה המונוכרומטית הזו מאפשר לי להתמקד במבע העיניים, למרוח את האמולסיה (החומר שקולט את התמונה) על הנייר ולצייר את התצלום.

בתמונה משמאל:

התמודדות שלי עם הפרידה מביתי הקטנה עופרי ולפר, שעברה ללמוד בירושלים. היה חשוב לי לדבר אודות האמון הגדול שיש לי בה, להציג עוצמה וכוחות שהיא מפגינה בתוך התהליך הזה. כוחות שהיא לימדה אותי ועדין עושה לי בית ספר של נפלאות כוח הרצון והאמונה בדרך. בתמונה יש שימוש באורות וצללים קונטרסטים, בחדות נקודתית וחוסר חדות בשולי הפריים (מסגרת התמונה) המכנסים את הפוקוס (המיקוד) אל מרכז התמונה, אל מושא הצילום.

השימוש בטכניקת ההדפסה הייחודית מאפשרת לי להיות במגע ישיר עם התמונה הנולדת, עם מושא הצילום שלי. ההדפסה הזו מבטאת מקום רגשי חזק, צורך בקירבה ואינטימיות. פה אני ממש מורחת את האמולסיה על נייר שאני בוחרת, מדפיסה את התמונה ומפתחת אותה באופן ידני. המגע הפיזי הזה הוא חלק מהאמירה וההתייחסות שלי לתהליך הצילום והקשר עם המצולמת.

 

המצלמה, אני ו…רוח הקודש

הרומן שלי עם המצלמה

מסתבר שהרומן שלי עם המצלמה החל עוד שהייתי פעוטה.
בתמונה , רואים אותי יושבת עם מצלמת קופסה( אליה חזרתי לצלם היום).

הישיבה מול אדם שמנציח אותך, שקובע עובדות בשטח עבורי ועל האופן שבו יראו אותי אחרים, ריגש אותי כילדה וכנערה.
אני זוכרת שבכפר גלים, בבית הספר בו למדתי, התגורר אדם ערירי שחי בגפו בחדר קטן עלוב ומסריח משתן, בסוף הישוב. הוא הפך לאטרקטיבי עבורינו, הנערות, כששמענו שהוא צלם.
הידיעה שגר בקרבנו צלם, שיכול לתת לנו רגע של תהילה הייתה חוויה מכוננת. היו אלה ימים שתמונות נלקחו לעיתים רחוקות בגלל שצילמנו עם פילם שאפשר 24 תמונות. כל תמונה הייתה נלקחת בזהירות ובאחריות.
התמימות הייתה כל כך גדולה, וישיבה מול צלם היוותה חריץ אל עולם הפנטזיה והזוהר. כך חשבנו.
הברזתי משיעורים, חסכתי לירה ללירה (הרבה לפני שהוחלף לשקל), כדי לזכות ברגע אחד  שהזרקורים עלי. החוויה שאני הפוקוס של מישהו ולו לשנייה אחת, הייתה עוצמתית עבורי.

בתיכון, במהלך ההכנות לספר המחזור של כיתה י"ב  התנדבתי להיות הצלמת השכבתית. מנערה ביישנית ונחבאת הפכתי לזו שעושים ונעמדים על פיה.
גיליתי את האפשריות שבמצלמה, כשהיתה לי ההזדמנות לצלם את החתיך השכבתי, הבית ספרי, שקיבל גם תארים ארציים על הנתונים שלו. הוא היה מיסטר ליוויס! כן היה דבר כזה פעם.

הצילום הפך לאהבה גדולה בחיי. רכשתי מצלמה שהייתה רק שלי.

עוד לא ידעתי שהכלי הזה יהיה שם עבורי כל חיי!

מחשבות על מציאות, פרשנות והתבוננות

מחשבות על מציאות, פרשנות והתבוננות

העולם הוא בבואה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה הינה סובייקטיבית.

מה זו מציאות?

האם שקיעת השמש היא מציאות? השמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. זוהי מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו. ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות".
מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.

אז מה ההבדל בין עובדות לפרשנויות?

עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות.

בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט שלי , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.

ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים.
המציאות הפיזית היא הצל. 
כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם. בתוך המילה צילום מתגוררת המהות שלה: צל וצלם. הצילום גורם לאדם לזהות בו את הצלם כשהוא במצב של צל (ע"פ הקבלה – המצב הפיזי).

מה מנהל אותנו?

 ערכים!

מהם הדברים שמניעים אותנו עת אנו קמים בבוקר? מה הדברים החשובים לנו בזוגיות? שנמצאים בחברות אמיתית? בעסק שלנו?

במילה אחת – ערכים!

לכל פעולה שאנו עושים יש נקודת סיום שהיא ערך שמכיל בתוכו את השאיפה האמיתית שלנו. לרוב אנו לא מודעים לכך. יש ערכים שגורמים לנו להמנע, הם שומרים עלינו, ונחווה אותם בצורת כאב וסבל. יש ערכים שמושכים אותנו ואנו פורחים כשהם בסביבתינו כגון: אושר, אהבה.
לרובנו רשימת ערכים זהה. השוני הוא בסדר העדיפות והפרשנות של כל אחד מאיתנו. יש שמשפחה ובית יהיו בסדר עדיפות ראשוני ויש שכסף וקריירה ינהלו אותם.
למעשה יש שני סוגים של ערכים, האחד הוא ערכי אמצעי והשני, ערכי מטרה.
'ערכי אמצעי' הם הערכים שמאד חשובים לנו, עבורם אנחנו חיים, כגון : בית, משפחה, קריירה, כסף, חברים ועוד.
'ערכי מטרה' הם התחושות שנגרמות מקיומם של ערכי אמצעי. לדוגמה: ביטחון, כבוד, יצירתיות, שייכות ועוד.
הערכים הללו יושבים עמוק בתת המודע שלנו ומנהלים את חיינו. הם אלו שקובעים עבורנו אם מה שאנו עושים הוא טוב/רע חכם /טיפשי, הם המניעים אותנו ונותנים משמעות לחיינו.
המטרות שאנו מציבים (גם בעסק שלנו), הן למעשה ביטוי לערכים על פיהם אנו פועלים.
מכאן, ככל שאדם חי קרוב יותר לעולם הערכים שלו, מביא אותם לידי ביטוי, כך הוא חש מסופק יותר ומאושר.
אחת הסיבות העיקריות היוצרות קשיים ולעיתים מונעות מאדם השגת מטרותיו היא קונפליקט ערכי שנוצר אצלו בהקשר של המטרה או הפעולה המסוימת.לדוגמה , מתוך חיי שלי, אני מדרגת במפגש עם פיצה או כל פחמימה אחרת, תענוג מיידי במקום גבוה יותר מהאופן בו אני נראית (כן, כן, לכל מי שאכל סופגניות בחנוכה) וכאשר הג'ינס האהוב לא נסגר אני מוטרדת קשות מהמראה החיצוני , מתחילה דיאטה, ונתקלת בקשיים וממשיכה לעלות במשקל. הקושי הוא תוצר של קונפליקט ערכי. כשמפעילים כוח רצון, מפעילים כוח, התנגדות, ולמעשה יוצאת נגד עצמי ולכן נוחלת כשלון פעם אחר פעם. כשאגיע למתאם ערכי פנימי אשיג את מטרתי.

אלו ערכים מניעים אותך? האם יש מתאם בין הערכים? מהם הקשיים שאתם עוברים? האם הם נובעים בשל העדר מתאם פנימי? מה מניע אותך לעשות דברים?

מציאות או אשליה?

מה זו מציאות?

העולם הוא בבואה, רישום כמו מפה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה את העולם. המשמעות שאני נותנת לחוויות וההתנסויות יוצרות את המציאות שלי. מכאן, שהמציאות הינה סובייקטיבית.

האם שקיעת השמש או זריחתה היא מציאות?

אנחנו יודעים שהשמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. אנו חווים אותה שוקעת/זורחת בשל מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו.

ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות". מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה,  המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.

איך נבחין  בין עובדות לפרשנויות?

עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות. בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.

ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים. המציאות הפיזית היא הצל.כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם.

מעניין לגלות כי בתוך המילה צילום מתגוררת המהות שלה: צל וצלם. הצילום גורם לאדם לזהות בו את הצלם כשהוא במצב של צל (ע"פ הקבלה – המצב הפיזי).

 

המפגש שלנו ב'סלונה'

נגה קובץ', מייסדת 'נשים מעל 50' כותבת על המפגש שלנו ב'סלונה'.

השבוע פגשתי אותה בביתה במושב מגדים, השוכן בין הים התיכון לבין מרגלות הר הכרמל שעל יד חיפה, מקום קסום שופע מרחבים, לא הכרנו קודם לכן פרט לשיחת טלפון וכמה צ’יטוטים קלילים, אך לתחושתי היתה לנו כבר הקדמה של הכרות קדומה היא פתחה את דלת ביתה, ונוכחותה השלווה עטפה אותי בהילתה, קולה הרך והנעים הפעילו בתוכי מתגי קסם של רגיעה ונינוחות רבה.

השם שלה, רונית ולפר הדהד בראשי כבר זמן רב בטרם פגישתינו הרשמית, ראיתי את פועלה את עולמה ואת דרך התבוננותה על העולם דרך עדשת המצלמה, התאהבתי בה ובנשים השלמות והיפות שהפכו למאושרות בסטודיו המופלא שלה.

דרך התמונות שהציגה רונית בתערוכה ייחודית שיצרה, ראיתי את יופיין של אותן נשים בשלות ובוגרות, ולא נשארתי אדישה לתופעה לה הייתי עדה, נשים שבחרו לעמוד מול המצלמה ולהתפשט, לא לפשוט את הבגדים הפיזיים שעוטפים את גופן אלא את הכיסויים שמסתירים את נשמתן, ולהצהיר בנוכחותן ובהוויתן, אנחנו כאן מאפשרות לעצמינו להיות מי שאנחנו, אם נרצה נהיה ילדות קטנות שמשחקות עם בובות, או שנוכל להפוך לנשים מסוגננות מהסרטים עם כובע רחב שוליים המסתיר והמגלה את עינינו היפות, נוכל גם לחלום עלינו כנשים רציניות היושבות על כסא מפואר בו אנו הופכות להיות נסיכות או מלכות מהאגדות, כל אחת והבחירות שלה.

לא ידעתי במדויק מה עומד לקרות, לאחר שיחת הכרות נעימה, עלינו אל הסטודיו העוטף והמחבק שלה, רונית פתחה חבילת קלפים והציעה לי לבחור קלף אחד מתוך ערימת קלפים, הושטתי את ידי ומיהרתי לשלוף אחד מתחתית החפיסה, הקלף הראה תמונה של אדם המתבונן בעצמו ורואה אלפי השתקפויות, את עצמו, את בת זוגו, את ילדותו את הוריו את ארועי חייו, ואת החיה שבתוכו, והכתוב שהופיע בתחתית הציור הראה את המילים, אלף פנים ומראות. מתוך הקלף קרצה לי החיה הגדולה והאימתנית, היא בקשה לקבל נוכחות, להחשף קבל עם ועדה לצאת לקול מוזיקה רמה ולהתגלות מול עדשת המצלמה.

רונית ולפר היא צלמת מרצה ומנחת קבוצות,היא קמה כל בוקר עם תשוקה והודיה לעיסוק שלה כמצלמת נשים, לשאלתי, למה דווקא לצלם נשים היא עונה “משום שאני דוברת את השפה באופן שוטף ומכירה את הקודים עליהם מושתתת החשיבה הנשית,אני אוהבת נשים בהוויה ולא בזהות המינית, חושבת נשית מבינה את ההוויה הזו מתוך מהותי הנשית”  

בואי היא מאיצה בי, נתחיל אני כבר מתרגשת היא אומרת, האמת שגם אני מתחילה להתרגש מהמפגש הבלתי אמצעי עם המצלמה שעד היום לא החמיאה לי מי יודע מה !!!

אבל הפעם אני מחליטה עם עצמי מבלי לשתף אותה, שעכשיו אקרא לאותה אישה פראית שבתוכי להחשף כאן ללא בושה וללא מעצורים, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני משחררת ברקסים, מפזרת את השיער ומתחילה להתנועע לקצב המוזיקה שעולה מתוך מערכת השמע, בוחרת את החפצים שיעשירו את אוירת השמחה והמסיבה שאליה הוזמנתי, ביחד עם בובות פרווה, כובעים, חפצים צעיפים ומצלמה, נותנת דרור למחשבות ולאיך אראה, יפה או מכוערת, זו בכלל לא השאלה..

תחושת החיים פורצת החוצה מתוכי, משתלטת על כל בועת אויר בתוך הסטודיו הגואש, אנחנו משתעשעות כמו ילדות קטנות שהשאירו אותן בבית ללא השגחה, הזמן חולף ללא הבחנה, ואנחנו מבקשות עוד ועוד זמן לפורקן הנפלא איזה אושר והרגשת חופש מופלאה!!!

היא מסתובבת אליי, מתבוננת בי כמו אמא טובה ואומרת “מה שאת חווה כעת, סוג של אושר ושכרון חושים נפלא, קורה להרבה מאד נשים שמגיעות לכאן לסטודיו, הן מתחברות לעצמן במלואן, ומאפשרות לעצמן לבטא את היופי האצור בתוכן, והעדות לכך תלויה כאן על הקירות, בדמות תמונות של נשים שהעניקו לעצמן חוויה מיוחדת במינה.”

הרגעים מורים לנו שהזמן עובר מהר, ועלינו להפרד, “היום כבר אשלח לך כמה מהתמונות”, היא מדגישה ואני מרגישה לפתע את עוצמת החוויה שהייתה וחלפה, ומבקשת לעצמי עוד זמן שהייה בה.

תודה תודה תודה, עברתי כאן היום חוויה מכוננת, אני משיבה לה, אני מבקשת להעביר את החוויה הזו הלאה לכל חברותינו בקהילה, כדי לאפשר לכל אחת להנות ולהרגיש את החופש הנפלא, את מסכימה?