תרגיל בוקר, אני מתבוננת בערימת תמונות.
עוברת דימוי אחרי דימוי, מחפשת משהו שלא רק נראה יפה, אלא מרגיש חי.
ואז מוצאת אותה.

אישה צוללת. עיניה חצי עצומות, שיער מתנפנף במים, וחיוך – חיוך שמופיע במקום שאין בו אוויר.
הצילום הזה, פשוט כמו שהוא, נוגע בי.

יש בו שקט.
שקט של מקום פנימי, שנמצא על הסף:
בין נשימה לתנועה,
בין הידיעה להרפיה,
בין הצלילה לציפה.
יש שם משהו שמסכים להיות, גם כשהפחד קיים, וגם כשמבצבצת הנאה.

ואז שמתי לב לעוד פרט קטן,
היא מחייכת. אבל בתוך המים, חיוך הוא לא רק חיוך.
הוא פתיחה של הפה , במקום שבו אין אוויר,
הוא ביטוי של אמון.
מוכנות להיפתח גם כשיש בזה סיכון.
מוכנות להכניס פנימה את מה שלא נשלט.

להישאר בתוך משהו שאת לא רגילה אליו, לנשום בתוכו בלי אוויר, ולהיות עדיין בחיוך ,
זו לא רק סבלנות. זו בחירה עדינה להאמין שמה שמחזיק אותך הוא לא רק מה שמוכר לך.

וגם הידיים שלה , מתכנסות יחד בתנועה כמעט מדיטטיבית,
כמו מי שיודעת, גם בלי להבין, איפה נמצא המרכז שלה.

עבורי, יש בתמונה איכות עוברית.
מין חזרה לרגע קדום שבו לא היה צורך לדעת, להסביר, להספיק.
רק להיות. להיסחף. לנוע לאט בתוך עצמך.

כשאני חושבת על העבודה שלי, על נשים שמגיעות למרחב הזה,
אני רוצה להזכיר להן שגם אם הן מרגישות שהן צוללות לעומק לא מוכר,
יש שם חמצן רגשי, גם בלי מילים.
יש שם תמיכה שאינה נראית לעין, אבל היא נוכחת, כמו מים שמקבלים אותך.

לטעמי, דווקא כשאנחנו מנותקות ממה שמוכר
אנחנו מצליחות לפגוש את תוכנו.
בלי מאמץ. בלי הסבר.
רק נוכחות .

תרגיל קטן:

 בא לך להתנסות בתרגיל קטן שיפגיש אותך עם כוחה של תמונה?

בחרי תמונה אחת מאלבום/ עיתון/ מאגזין/ ספר/ ערכת קלפים/ כל תצלום אפשרי,היא לא צריכה להיות יפה, אלא 
כזו שמדברת אלייך גם אם את לא מבינה למה.
שבי מולה רגע.

ושאלי:

• איפה בתוכי יש מים כאלה?

• מה קורה בי כשאני לא שומעת בבירור, אבל כן מרגישה?

• האם אני יכולה להרשות לעצמי להיותגם כשאני לא לגמרי "נושמת" שם?

ואם תצוף שאלה – תני לה להישאר.
גם זו תנועה. גם זו התחלה.

שמי רונית.
אני צלמת, מנחה תהליכים אישיים וקבוצתיים דרך עבודה עם דימויים, כתיבה וצילום.
הסטודיו שלי במושב מגדים מארח נשים שמבקשות רגע של שקט, מבט מחודש פנימה, וחיבור עדין לעצמן.

על מגדל אחד, כמה אבנים, ותובנה ששינתה לי את זווית ההסתכלות

במהלך תהליך תרפויטי שהשתתפתי בו, התבקשתי לבצע תרגיל יצירתי: לבנות מגדל מאבנים.
על פניו – נשמע פשוט. בפועל, זו הייתה התנסות שהובילה אותי למפגש פנימי מרגש, דרך חומר פשוט ואמיתי: אבנים.

עמדתי מול ערימת האבנים, ובתחילה הרגשתי מבוכה. התרגיל הזה, של עבודה עם חומרים מהטבע, לקח אותי למקום לא מוכר. אבל אז משהו בתוכי התעורר , לא מתוך ידיעה מה אני רוצה לבנות, אלא מתוך סקרנות להרגיש את הדרך.

לא שאפתי לבנות מגדל גבוה. לא חיפשתי להוכיח שום דבר.
רק רציתי להתחיל ביציבות. חיפשתי קודם אבן רחבה , כזו שתשמש לי בסיס.
מעניין שלא הרכבתי אבן על אבן. בניתי כל פעם שלושה חלקים יחד, כמו יחידה אחת. ואז הוספתי את היחידות זו על זו. לאט־לאט נבנה משהו שלא רק עמד – אלא נשא משמעות.

בחרתי באבנים לא סימטריות. אבנים עם בליטות, שברים, זוויות משונות. הן משכו אותי דווקא משום שהן שונות, לא צפויות.
משהו בי זיהה בתוכן משהו מעצמי , חלקים שיש להם צורה משלהם, ושצריכים התבוננות פנימית עדינה כדי להבין איך הם יכולים להתחבר.

המטפלת שלי שהתבוננה בתהליך אמרה בסיום: “את מרכיבה שלשות, כאילו את בונה מערכת יחסים בין האבנים.”
הרגשתי שהיא קלטה בדיוק את מה שאני עצמי  לא שמתי לב אליו.
זה לא היה סתם תרגיל. זה היה כמו שיח פנימי שנעשה דרך הבעה יצירתית, בלי מילים.

לקראת הסיום, היה לי חשוב שהמגדל לא ייגמר בשפיץ חד, אלא ברוך.
רציתי לשים בראשו אבן עגולה.
בחרתי אחת שנראתה לי מושלמת, אבל היא לא הצליחה להישאר. היא לא התאימה.
הסכמתי לשחרר. מצאתי אחרת – קטנה יותר, פשוטה יותר, אבל מדויקת.
והיא נשארה.

כשהסתכלתי על המגדל שיצרתי, הבנתי שלא בניתי רק מבנה , בניתי תהליך אישי.
לא מגדל של אבנים בלבד, אלא תהליך שבו הקשבתי לעצמי, חיברתי בין חלקים, והתמודדתי עם הצורך לדייק, לשחרר, לבחור.

זו הייתה חוויה של גילוי דרך עשייה.
תובנה פשוטה אך עמוקה: לא הכל צריך לעמוד ישר.
היופי לא נמצא תמיד במה שמלוטש או סימטרי. לפעמים דווקא הקימורים, השברים, והניסיונות לחבר בין חלקים מורכבים , הם מה שיוצרים עומק.

התחושה שדווקא כשאני לא מתקנת, לא מכוונת לקו ישר,
אני מצליחה לגעת במקום עמוק, חי.
מקום שבו אני מתגלה לעצמי, לא דרך שלמות , אלא דרך נוכחות

מאז, משהו בי נע קצת אחרת ביומיום , אני פחות ממהרת “לסדר דברים”, ויותר נוכחת בתהליך של חיבור, גם כשהוא לא ישר, גם כשהוא עוד לא ברור.
וזה לא רק כלפי עצמי.
זה קורה גם בתוך מערכות יחסים , כשאני פוגשת קצוות חדים באחר, או סדק בתקשורת, אני מנסה לא למהר להחליק או ליישר.
להיות עם, להחזיק את המורכבות רגע נוסף.
לפעמים דווקא שם, בשכבה הלא נוחה , נפתחת האפשרות למשהו אמיתי.
לא פתרון. מגע.

 רונית, צלמת ומנחת תהליכים אישיים וקבוצתיים באמצעות פוטותרפיה, התבוננות יצירתית, ועבודה עם חומר וצורה.

מאמינה במפגש שמכיל גם פשטות, גםעומק  וגם מרחב להתרגש.

היום הצטרפתי לדוידי לטיול של מורי דרך בעמק הירדן.
בין הסיפורים והנופים, פגשנו יזמים צעירים שפתחו עסקים חדשים 
דווקא בתקופה שבה הכל מאתגר פי כמה.

אחד מהם הוא נהוראיי.
בחור צעיר עם שפם מסולסל ועיניים טובות.

שפתח מתחם קולינרי בלב משתלה. זה היה בסוכות 2023 — שנייה לפני ה־7 באוקטובר.

מאז?
מאות ימי מילואים.
ובקושי, בין לבין, הוא ממשיך להחזיק את העסק שלו.

 מה שנגע בי באמת  הייתה הנוכחות שלו.
לא שמץ של תלונה.

לא קורבנות, לא מרירות.
רק שקט. עיניים טובות. וחיוך.

רציתי פשוט לחבק אותו.
ולהגיד לכל מי שאני מכירה:
תעצרו אצלו. תנו לו חמצן. תראו לו שאנחנו רואים.

כי בסוף, זה בדיוק מה שמרכיב את החיים שלנו.
הרגעים הקטנים והמפגשים הפשוטים,
אלה שקורים בלי תכנון מוקדם, ופתאום פוגעים בדיוק בלב.

הם מזכירים לנו שיש עוד הרבה טוב בעולם.
שיש אנשים  שפשוט ממשיכים לעשות.
בשקט, באומץ, בטוב.
ואם נעצור לרגע, נסתכל, נקשיב ,  אולי נוכל גם לתת להם משהו בחזרה

יש ימים שבהם אני מרגישה תנועה קלה בפנים.
כמו רחש. לא בקול רם,יותר כמו שאלה שצפה ועוברת.

לפעמים זה קורה כשאני מצלמת,
לפעמים כשאני עוצמת עיניים,
לפעמים כשהלב קצת נרגע.

אני לא תמיד יודעת להסביר מה זה.
אבל עם השנים למדתי לא להדוף את זה.
להקשיב.

INSIDEOUT נולד מהמקום הזה.
בלי דרמה. בלי מטרה ברורה.
פשוט מקום שאפשר לנשום בו.
ולהיות.

לא קראתי לזה סדנה.
גם לא תהליך.
רק מרחב.

מרחב שבו אני פוגשת נשים.
לא כי הן רוצות "לפתור" משהו,
אלא כי הן מרגישות שמשהו בפנים מבקש הקשבה.
לפעמים זו תחושת עומס, לפעמים אי שקט,
ולפעמים פשוט געגוע לעצמן.

אנחנו נפגשות בקבוצה קטנה,
בסטודיו שלי שבמושב מגדים.
יש שם שולחן עץ, אוספי תמונות, שקט כפרי.
אנחנו כותבות, מצלמות, מקשיבות.
נותנות לדימויים לגעת איפה שהמילים לא תמיד יודעות.

עם השנים הבנתי:
אני לא פוגשת נשים “חזקה” או “רגישה”,
“מצליחה” או “מחפשת”.
אני פוגשת לב.

לב עם שכבות.
עם חיים שלמים.
עם שאלות שאולי לא נאמרו בקול.

נשים שמגיעות אליי הן לא “קהל יעד”.
הן לא צריכות להיות במקום מסוים בחיים.
רק להסכים לרגע של אמת.
לרגע שבו הן שואלות:
מה עוד אפשרי בתוכי?
איזו אני עוד קיימת שם, ומחכה שאפגוש אותה?

במרחב הזה לא צריך למהר.
לא חייבות להבין הכל.
יש מקום להיות. לנשום. להתבונן.
ומשם – דברים מתחילים לנוע.

המסע הקרוב ייפתח בקרוב.
10 מפגשים שבועיים, בני שעתיים.
6 נשים בלבד.
בקצב איטי, עם קפה, כתיבה, שקט, ותמונות שמובילות פנימה.
העלות להשתתפות בתהליך כולו היא 2,222 ש״ח.
(ניתן לשלם בתשלומים)

אם משהו בך קרא את זה עד הסוף — אולי יש בתוכך קול שדווקא כן יודע.
את לא צריכה להסביר. רק לכתוב לי.
ואם יתאים — נצא יחד לדרך.

בעיירה גיאורגית שירדה מהכותרות, כזו שפעם אירחה את אנשי המעמד הגבוה ברוסיה – מצאתי את עצמי לבד, מסתובבת בין שרידי מלון ישן, מתפורר, שותק.

לא תכננתי להיכנס.
אבל משהו בתוכי רצה לראות מה קורה בפנים.
עברתי את הגדר. אולי עברתי גם איזו גדר פנימית.
המבנה קרס למחצה. המדרגות היו שבורות.
גשם חדר לחדרים, צמחייה נכנסה מהחלונות.

ואז – הופיע כלב.

ללא קול, ללא אזהרה, רק מבט.
הוא לא פחד ממני, ואני לא פחדתי ממנו.
ומשהו ברגע הזה הפך אותנו לזוג מוזר,
אני, והכלב – בתוך מרחב של נטישה, שקט, סוד.

התצלום הזה – שצילמתי בלי כוונה ל"הנציח רגע" 
הפך עבורי למראה.

הוא מזכיר לי את הרגע שבו הפחד לא עצר אותי.
איך הלבד הפך לליווי.
איך המקומות הכי שבורים , יודעים גם לרכך.

היום, כשאני מלווה נשים במסע של גילוי עצמי, ריפוי דרך תצלומים, עבודה עם זיכרון ורגש,
אני נזכרת ברגע הזה.
איך נכנסתי למבנה מתפורר  ויצאתי עם שותפות.
איך שקט פנימי התחיל לא כשידעתי לאן אני הולכת,
אלא כשבחרתי להישאר עם מה שמרגיש אמיתי.

אולי גם את מכירה את המקומות האלה ,
שמפחידים, שמושכים, שדורשים כניסה שקטה.

ואם במקרה התמונה מהמסע שלי עוצרת אותך,
אפילו לרגע – אולי זו קריאה לצאת למסע שלך

אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
כל תצלום שאני מצלמת , לוקח אותי איתו.
לפעמים הוא תיעוד של רגע. לפעמים הוא מראה.
ואם גם בך עלה רגש כשקראת , את יותר קרובה ממה שנדמה לך.

בנסיעה צפונה, somewhere בין הערפל לצלילות, עצרתי רגע בצד הדרך.

שדה ירוק. עץ אחד, בודד. גדר בקר דקה מפרידה ביני לבינו.
אי אפשר להתקרב.

אי אפשר לשבת תחתיו.

 משהו בתמונה הזו  נוגע בי פנימה, בלב.

זו הייתה תמונה שקרתה .במהלך מסע של גילוי 
צילום דרך מצלמת אולגה פשוטה, מפלסטיק.
מצלמה שהבאתי איתי כחלק מהרצון לשחק. להתמסר. לראות אחרת.

הצילום האינטואיטיבי הזה פגש אותי ברגע נקי,נטול רעשים.
לא תכננתי אותו. לא חשבתי מה ייצא.
פשוט הקשבתי למה שהשדה סיפר.

העץ עומד שם בתוך השדה, ויודע בדיוק את מקומו.
 הוא לא לבד. מתחתיו – בזלת.
הבזלת  מרגשת אותי.
יש בה משהו עתיק, שקט, עמוק.
לא ניתנת להזזה, לא מבקשת תשומת לב ,
אבל היא זו שמאפשרת לכל הירוק הזה לפרוח.

,אולי גם בתוכי יש בזלת כזו 
איכות שלא מחפשת הוכחה.
שפשוט מחזיקה. יציבה.
,ואולי זה בדיוק מה שאני מביאה בעבודה שלי עם נשים 
לא רעש, לא דרמה — אלא נוכחות שמאפשרת התרחשות.

זה הזמנה שקטה.
אולי גם את מכירה רגעים כאלה –
שבהם את עומדת מול משהו, ונזכרת במשהו בתוכך.

אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
התמונה הזו, שצולמה במצלמה פשוטה, היא תזכורת בשבילי:
מה שמחזיק אותנו — לעיתים בלתי נראה, אבל נוכח מאוד.
אולי גם את מרגישה משהו. זה מקום טוב להתחיל בו.

התמונה הזו מרגישה כמו הצצה ללב של אישה מיוחדת במינה שמסעה האישי הפך למנוע של שינוי חברתי עצום. רחל לדאני מזיכרון יעקב, עברה טלטלה עצומה כשהייתה לצד בעלה במאבק המורכב שלו בסרטן. היא ליוותה אותו יום אחרי יום במסע ההחלמה, אבל רק אחרי שהבריא, היא הבינה כמה לבד הם היו – וכמה מידע ותמיכה חסרו לה בדרך.

החוויה הקשה הזו לא עצרה אותה – להפך. רחל בחרה לקחת את הכאב שלה ולהפוך אותו למשהו עצום. היא הקימה את CareGivers Israel, עמותה שמלווה ומסייעת לבני משפחות של חולים. בזכותה, אלפי אנשים בארץ כבר לא לבד. יש להם מידע, כלים ותמיכה להתמודד עם רגעים שהופכים את העולם על פיו.

הפגישה איתה הייתה כמו תזכורת רכה וכנה לכוח שיש באנשים שלא מוותרים. רחל הראתה לי שהחיים הם לא רק מה שקורה לנו, אלא בעיקר איך אנחנו בוחרים להגיב. היא הוכיחה שאפשר לקחת את הרגעים הכי קשים ולהפוך אותם לדלק שמניע שינוי אמיתי.

עבורי, התמונה הזו לוכדת את כל מה שהיא – העוצמה, החמלה, והנוכחות המרגיעה שלה.

רחל היא השראה בלתי נגמרת.

תצלומים ככלי רב עוצמה לאהבה עצמית

תרגיל מדליק המאפשר לך להתקרב אל עצמך באמצעות תצלומים.

זה לא משנה אם את יודעת לצלם ומעדיפה להיות מאחורי המצלמה או פשוט מעדיפה לבחור תמונה שמעוררת בך רגש כלשהו מתוך אוסף תמונות– הסקרנות והעניין שבתצלום הוא המפתח

התצלומים יכולים לשמש ככלי מופלא לביטוי תכנים פנימיים ומחשבות שעשויות להיות קשות לביטוי במילים בלבד.

תרגיל:

בחרי תמונה שמייצגת משהו משמעותי בחייך וכתבי עליה  במהלך שבוע, כל יום, יומן אישי, בכתיבה אינטואיטיבית נטולת שיפוטיות, המתארת את התחושות שמציפות אותך כשאת מתבוננת בה. לאחר הכתיבה צלמי תמונה אחת שמתארת את שאת מרגישה בעקבות הכתיבה.

• צרי קולאז’ של דימויים המייצגים את תחושותייך במהלך השבוע.
• התבונני בקולאז’, כיצד כל דימוי תורם להבנתך את עצמך?

  למה זה חשוב? התצלומים מספקים דרך  להסתכל על עצמך ועל חוויותיך, מאפשרים גישה  לרגשות ולזיכרונות, ומסייעים לפתח הבנה עמוקה יותר של עצמך מעמדה מרוחקת בזמן ובמקום

עקרונות בסיסיים בפוטותרפיה

סוקרת בפוסט מספר איכויות  מהותיות שמאפיינות את הפוטותרפיה.

• קשר בין דימוי חזותי לזיכרון-  הנחת היסוד בפוטותרפיה היא שהתנסויות אנושיות וזיכרונות קשורים בצורה הדוקה עם תופעות חזותיות. צילומים יכולים לעזור למטופלים לחזור לזיכרונות ולמגע עם תכנים נפשיים שאינם נגישים בקלות דרך מילים.
• ביטוי עצמי דרך דימויים חזותיים- הצילום מספק למטופל כלי לביטוי עצמי ולחקירה של רגשות ותהליכים פנימיים. זהו אמצעי לביטוי נקודת מבט אישית ולהבנת החוויה הפנימית של האדם.
• העברת נקודת מבט ויצירת מגע עם תכנים סמויים- באמצעות תיעוד של עולמו הפנימי והחיצוני של המטופל, ניתן לעורר תובנות חדשות ולהבין,  בעזרת מטפל מקצועי ומורשה, את מצבו הרגשי בצורה מעמיקה.

ניתן להשתמש בפוטותרפיה במסגרת פרטנית, קבוצתית או משפחתית. היא יכולה להוות כלי חשוב בעבודה עם אוכלוסיות שאינן מצליחות לבטא את רגשותיהן מילולית עקב בעיות אורגניות, רגשיות או תרבותיות.

הטיפול בפוטותרפיה  כולל מספר טכניקות עיקריות:

אלבומים משפחתיים ותצלומים קיימים- עבודה עם תצלומים מהעבר מאפשרת למטופלים להעלות תכנים רגשיים, הרבה פעמים תכנים קשים שנמצאים בתוך הנפש פנימה,  ולחקור נושאים הקשורים ביחסים משפחתיים ובינאישיים. תצלומים אלו יכולים לשמש כקול חי לתכנים ולזיכרונות הקשורים לעבר ולמשפחה ומהווים בסיס לתהליך ריפוי מול הכאב.

צילום פעיל- המטופל מצלם את סביבתו ואת חייו על פי בחירתו האישית. הצילום מאפשר למטופל לבטא את נקודת מבטו האישית, לחשוף תכנים רגשיים סמויים, ולהאיץ תובנות על מצבו הרגשי ותחושותיו.

דיאלוג צילומי בעבודה בקבוצה,  בה המשתתפים מציגים תמונות ודנים בהן. כל חבר קבוצה מגיב לתמונה של האחרים ומשתף בתמונות משלו, מה שמוביל לדיון ולניתוח ויזואלי של תכנים רגשיים. זהו דיאלוג שמרחיב את נקודת מבטו של המשתתף ופורס מולו נקודות בחירה אחרות.

פורטרט עצמי צילומי- התמקדות בצילום עצמי מאפשרת למטופל לבחון את נראותו, זהותו ותהליכי צמיחה אישיים. הצילום העצמי מספק מראה לתהליך ההתפתחות והשתנות האישית.

פוטותרפיה היא כלי טיפולי רב עוצמה המשלב בין עולם הצילום לבין עולם הטיפול הנפשי המתקיים עם איש טיפול מורשה ומקצועי. היא מספקת דרך ייחודית המאפשרת ריחוק מהארוע,  להבנת רגשות, זיכרונות ותהליכים פנימיים, ומציעה פתרונות מותאמים אישית למגוון בעיות רגשיות ונפשיות.

לפגישת היכרות ללא עלות 0507818816

יסודות הפוטותרפיה

פוטותרפיה היא גישה טיפולית המשתמשת בצילום ככלי טיפולי במגוון של הקשרים. היא כוללת שימוש בתמונות הנלקחות על ידי המטופל או מתצלומים קיימים כדי לסייע בתהליך הטיפולי. באמצעות דימויים חזותיים, הפוטותרפיה מאפשרת למטופלים לעסוק בתכנים רגשיים ולחבר בין תכנים אישיים לבין עולם התוכן החזותי.

ג'ודי ווייזר, פסיכולוגית קנדית, פרסמה בשנת 1975 את המאמר האקדמי הראשון ובו נתבע המונח "פוטותרפיה". החל משנת 1973, השתמשה ווייזר בתצלומים בעבודתה עם ילדים לקויי שמיעה. שנתיים לאחר מכן, הופיעה במגזין האמריקאיPsychology Today  הודעה קצרה, שפנתה אל אנשי מקצוע שמשתמשים בצילום בייעוץ או בטיפול רגשי. בעקבות היענותם של כ-200 אנשי מקצוע, נוסד עלון החדשות PhotoTherapy Quarterly Newsletter, שנועד לעוסקים בתחום זה.

ווייזר אף חיברה ספר חשוב בשם "טכניקות בפוטותרפיה – לחקור את הסודות של צילום אישי ואלבומי המשפחה". ברוב הטכניקות של ווייזר, משתמש המטפל בתצלומים כאובייקט חיצוני לחילוץ המציאות הפנימית ממטופליו. השיטה ההשלכתית של ווייזר מבוססת על התפיסה שמבטנו בתמונה משקף את פנימיותנו. בשנת 1982 הקימה ווייזר את המרכז לפוטותרפיה בוונקובר www.Phototherapy-centre.com.

ווייזר (1975) מגדירה פוטותרפיה:

"בטיפול פוטותרפי משתמשים בצילומים אישיים, צילומי משפחה וצילומים אחרים בנוסף להרגשות, מחשבות, זכרונות ואסוציאציות שאלה מעוררים כמקדמי העמקה, תובנה ושיפור התקשורת בין מטפלים ומטופלים, וכל זאת בהנחיה של אנשי טיפול מקצועיים ומורשים ובאופן שלא ניתן להשגה על ידי מלים בלבד." (ע"מ 22)

ווייזר מבחינה בין טיפול בצילום (פוטותרפיה)  ובין טכניקות של צילום טיפולי בהקשרים שאינם טיפוליים באופן רשמי – שיטות עבודה טיפוליות שאינן מחייבות התערבות של איש מקצוע טיפולי וננקטות לצורך שיפור המודעות העצמית, להיכרות עם העצמי, לשיפור תקשורת עם בני משפחה ולמטרות קהילתיות למיניהן.  (אמירה אור,מוסררה)

אחת מנקודות ההשקה המרכזיות בין צילום לטיפול טמונה בצורך הבסיסי של הנראות. בתחום הצילום, הצורך הזה בא לידי ביטוי דרך הצלם שמעוניין להציג דימוי שמשקף את נקודת מבטו האישית. אותו צורך ניתן לראות גם אצל

המצולמים, בכל גיל. הכמיהה של המצולם היא לראות את עצמו בעיני אחרים, ולא רק את התמונה המוכרת לו במראה.

עניין זה הוא הרבה יותר מורכב ממה שנראה במבט ראשון על פעולת הצילום, שנראית פשוטה לכאורה. הפילוסוף רולאן בארת (1980) מתאר בספרו "מחשבות על הצילום" את חוויתו כמצולם: "אני מופיע לפני העדשה בו זמנית כנוגע למה שאני חושב שאני, מה שאני רוצה שיזוהה על ידי אחרים, מה שהצלם חושב שאני, ומה שהצלם מבקש להציג במלאכתו." (עמ' 18) כאן מתקיימים מספר מרכיבים במקביל, ולא תמיד הם מתלכדים ליצירת תמונה שמספקת את הצלם ואת המצולם כאחד. לעיתים יש פער בין הרצון של המצולם להיראות מנקודת מבטו לבין רצון הצלם להציג אותו לפי ראות עיניו. נדיר למצוא צילום שבו האדם מרגיש שהצלם תפס אותו "כפי שהוא". (אורנה גלס, מוסררה)