מכתב תודה מענבל פלד

כשהייתי בת 12 ביקשתי מצלמה מתנה לבת מצווה, אולימפוס פן. זו הייתה המצלמה הראשונה שלי, איתה צילמתי את בר המצווה של אח שלי.
כבר אז הבנתי את הכח האדיר שיש בצילום הכל היה מסתורי יותר ודרש סבלנות ותקווה.
עד שהפילם יגיע מפיתוח...
עד שיהיו מוכנות התמונות...

קרה פעם אחת שביקשתי מאחד הטייסים להכניס את הפילם למצלמה, בכל זאת צילום עם מפקד חיל האוויר לא מזדמן כל יום. כל הפילם נשרף, סרט שקוף בגוון חום בהיר. לימים אותו טייס יטיס אותי באף 16 באישור מפקד חיל האוויר ואז ייולדו חלק מהתמונות היפות והמיוחדות בחיי. הרגעים בהם אני הצלמת רואה את עצמי בתמונות הם סיפור בפני עצמו, צלמת אגף צילום דאז השקיעה במיוחד. הייתה לנו אחווה מיוחדת, 36 תמונות מדהימות שמראות את הכישרון האדיר שלה ואת האהבה, לא מובן מאליו.
לרוב באירועים משפחתיים אני זו שצילמתי ולכן פחות הייתי מצולמת לכל אורך השנים עד היום צילמתי. ככלי עבודה בעיצוב ואדריכלות וגם כאומנות, אחרי האולימפוס עברתי לניקון FM2. לכבוד לימודי - עיצוב תעשייתי בירושלים סיפור אהבה, ירושלים עיר הולדתי. תמיד הרגשתי שהצילום מבטא הכי טוב את האמירה שלי, עד שהכרתי את רונית בסדנת הדפס בחיפה.. כבר אז היה לנו חיבור, משהו שאי אפשר להסביר במילים. כשהציעה לי להשתתף בסדנת הצילום זה היה המשך טבעי לחיבור שנוצר, לא דמיינתי לעצמי את העוצמות שאני עתידה לגלות בכח הקבוצה. שיחזור חוויית החדווה שביצירה, ההכוונה להתבוננות מעמיקה, קודם כל פנימה רק אחר כך החוצה. המצלמות של היום הן מחשבים לכל דבר וצריך ללמוד את המצלמה, התוצאה מתקבלת מיד בכל לחיצת כפתור וניתן לתקן מיד. המציאות הזו דורשת הקשבה עמוקה יותר ולימוד, הכי קל לשים על אוטומט ולצלם וזה מה שנהגתי לעשות עד שהגעתי לקורס. גיליתי שאני מפחדת... הצטיידתי באחת המצלמות הטובות ניקון D750 אבל אני מפחדת להשתמש בה, לבטא את עצמי... את מי שהייתי קודם בגרסה הידנית.

הדבר הראשון שהלימוד איתך, רונית, החזיר לי, הוא הביטחון  לטעות ולתקן לשאול שאלות ולקבל מענה מאשת מקצוע שהיא קודם כל נשמה גבוהה עם לב ענק. שהתשובה באה עם הדרכה רוחנית ואז המידע מקודד במקום שונה מאשר ידע במקום רגשי נפשי. בסדנה הכרתי עוד צלמות נפלאות, נשים שבחרו להתבונן קודם כל בעצמן בתהליך הלמידה ויחד זכינו לעבור חוויה עוצמתית מאין כמותה של גילוי עצמי וביטוי עצמי תוך שיפור מיומנויות הצילום שלנו והרבה מאוד אהבה.

אור הוא המרכיב העיקרי בצילום, גם בסדנה היה האור המרכיב העיקרי בהתקשרות שלנו - אור של חמלה, אור של שלווה, אור של התבוננות, אור של נתינה וערך עצמי, אור של צמיחה וגדילה, אור של אהבת חינם.. איזה צליל יש לאור? אני למדתי להתבונן בשתיקה, החלק השקט שבתמונה. החלק שבו אני נמצאת העקבות שלי, החותם שלי, בלי מילים. גיליתי כל כך הרבה דברים חדשים על המצלמה שלי כאלה שפחדתי להשתמש בהם, פחדתי לטעות וגם על עצמי בעיקר כמה אני אוהבת לצלם ולאהוב דרך צילום כשאני אוהבת מישהו או משהו אני מצלמת אותו, להאיר לו את היופי הפנימי שבו. זו הייתה אחת התובנות שלי, רונית עוטפת אותנו בהמון אהבה כי הגילויים בתהליך הלמידה מצריכים אומץ לרצות לראות ולרצות לתקן או רק להתבונן. לדעת שלא נדע את הכל מיד ושפריים טוב הוא לא רק קומפוזיציה אלא אמת פנימית. ההסכמה שלנו להכיר בנקודת המבט שלנו כסובייקט, לתת מקום לכאב, לחוסר השלמות, לחוסר הוודאות ולדעת לקבל את כל האהבה הזו את החיבוק, את ההשקעה העצומה שלך רונית בכל פרט ופרט. במיוחד בשבילי. בשבילינו. להנות שוב מהפתעה כמו ילדה קטנה. להבריא, להתרפא, לתקן ולהמשיך הלאה עם כל הפגמים. ולהנות מהלא מושלם. לא ניתן לתאר במילים את עוצמת החוויה שלי בסדנה, תדמיינו לעצמיכן שהנסיך הקטן שב. תודה רונית, על הזכות העצומה לעבור חוויה כזו איתך ועם הנשים המופלאות והמוכשרות להפליא שהכרתי בסדנה ושעשו אותה למרחב ביטוי בטוח ואוהב עבורי ועבור הקבוצה, ולאבן דרך להתפתחות אישית וקבוצתית. כבר מתגעגעת למפגש הבא. אוהבת אותך,
ענבל.

מכתב תודה מרגש מחסיה ברטלר

שלום לך, רונית אהובה.

שמחה לכתוב לך בכמה מילים את ההתרשמות שלי מהמפגש ביננו.

אתחיל, שהקדם-מפגש, השיחה שהתנהלה ביננו ותכתובת המילים, כבר סיפרו לי שאני עומדת לפגוש אישה מאד רגישה, חכמה ומיטיבה לראות, ולאו דווקא דרך המצלמה.
לגמרי לא טעיתי...
ההיכרות אתך, עם עולמך, עם האישיות שלך, עם הדרך שבה את חושבת ומתבוננת - הוסיפה לפגישה את הרובד הנוסף, שבלעדיו הכל שטחי וחיצוני.

לפני שהתחלנו בצילום, שוחחנו, שיחה עמוקה ופתוחה, כזו שאיפשרה לי להביא את עצמי, להתבטא, וגם לזכות להדהוד מצידך.
הרגשתי שאת מביטה בי בעין אוהבת, עין מבינה ומקבלת ולמרות העולמות השונים מהם אנחנו באות – מצאנו מכנים משותפים כה רבים עד שהעולמות שלנו השיקו זה לזה.

המפגש עם המצלמה מביך. תמיד מביך.
הדרך בה את מצלמת, מביטה בעצמך בתוצאה, מתפעלת, מאפשרת לי לראות אחרי כל כמה תמונות, מתקדמת הלאה פתחה את הלב ואיפשרה למחסומים לנשור לאט לאט...
זה היה תהליך מיוחד ועוצמתי שעברנו אותו יחד, ואפילו המצלמה לא היוותה חיץ...

כשראית שמשהו בי רוצה לצאת, ועוד לא יצא הצעת לצאת החוצה. לאויר החופשי, למרחב הפתוח.
אכן התחולל בי שינוי, ומצאתי את עצמי מבטאת חלקים בתוכי, שאין להם כמעט ביטוי ביום-יום שלי.

החלקים הללו, שהופיעו פתאום הוסיפו גם לתמונות מראה אחר, הבעות אחרות, מבטים אחרים.
מתמונה לתמונה מצאתי שאני נהנית מן התהליך ומתרגשת מן התמונות למרות שבאופן הרגיל אני מתקשה למצוא את עצמי בצילומים שלי.
הפעם הרגשתי שהתמונות מבטאות את אישיותי, ועל כן אני יכולה למצוא אליהן חיבור עמוק.

כשחזרנו שוב לסטודיו, יכולתי להיות אני ברובד עמוק אף יותר.
עכשו הסביבה היתה מוכרת והחלק הפנימי שבי מצא לו ביטוי.
הצילום בחלק השלישי הזה – היה עליית מדרגה נוספת, שכן גיליתי בעצמי הנשקפת בתוך הצילומים רבדים חדשים, עומקים נוספים, גילוי לב מחודש.

לאורך כל התהליך היה הליווי שלך, נעים ולבבי מצד אחד מקצועי ואמין מן הצד השני – הסביבה שאיפשרה את המפגש המיוחד הזה ביני לביני, ביני לעצמי, ביני לעולם, ביני אלייך.
בלעדייך שום דבר מזה לא היה קורה.

היתה זו תשומת לב מודגשת, ועם זאת – נוגעת בלב, מרגישה, מרטיטה.
יצאתי כמו אחרי מסע מקודש, מחוברת יותר לעצמי, מחבבת יותר את המראה שלי, שלמה יותר.
חושבת שמפגש כזה הוא מתנה ענקית, שכל אישה ראויה לה לפחות פעם אחת בכל תקופת חיים.

בעיני, העשייה שלך היא שליחות מדהימה, ויש בה את כל המרכיבים של עונג, קשר, חיבור, צמיחה והתפתחות.

מוקירה אותך מאד, ומכירה לך תודה גדולה...

חסיה ברטלר

הדרמה שבסיפור פשוט

התחדשתי לי עם תחילת הקיץ ועברתי לסטודיו חדש, בסדנאות האמנים שבעין כרמל. ולמה אני מספרת לך זאת?
אני מאמינה באנרגיה. כמו שקרן אור היא אנרגיה שעוברת באמצעות גלי אור, גם ההוויה, הBEING, מביאה איתה תדר משלה. משהו אחר קורה עכשיו במפגשים אצלי.
הנשים שמגיעות כבר הרבה פחות מצטדקות. הן לא צריכות תירוצים כדי להגיע לצילומים, כדי לשים על עצמן את הפוקוס, תרתי משמע.
הן מגיעות ופשוט רוצות להתנסות ולחגוג את עצמן.

נכון, יש קומפלקסים, יש המון שדונים קטנים שרצים בראש עם כל הקולות המסרסים, אך הן נשים בוגרות ויודעות להניח את המציאות בפרספקטיבה מיטיבה, מלטפות את השדונים ומגיעות לפרגן לעצמן.
הסיפורים האישיים שאני נחשפת אליהם מעצימים את ההבנה, העמוקה גם ככה, שזהו בדיוק הדבר הכי מדהים שאני יכולה לעשות. לקחת את כל העשייה הענקית של חיי, מתחומי דעת שונים, וליצוק אותם דרך העדשה לדימוי מרפא, דימוי שיוצר שיח חדש ומיטיב בין האישה לבין עצמה. המטרה היא, לזקק את העוצמות המופלאות שעולות מסיפור חייה ולתת להן שפה ויזואלית שתשנה את הפרשנות שלה על עצמה.

לפני מספר שבועות פגשתי אישה בת 68 מירושלים, שנוכחה לגלות שאין לה תיעוד באלבום התמונות המשפחתי (זה קורה המון!). הדימוי הקשה והמקטין - 'לא פוטוגנית', היה לה לרועץ כל חייה. היא התקשתה לעכל את זה שלנכדיה וילדיה לא תהיה תמונה מפרגנת ואוהבת של סבתם. בשיח הפנימי עם עצמה היא החליטה שהיא לא מוותרת ושמגיע לה להיות מיוצגת כראוי במרחב המשפחתי.
היא פגשה אותי בפייסבוק ובשיחת הטלפון לא היססה והזמינה מפגש צילומי.
התרגשתי מהמפגש אתה. (אני מתרגשת לקראת כל מפגש, אבוי לי אם לא!)
פגשתי אישה שחיה במקומות שונים בארץ ובעולם, עבדה כל חייה ותמיד תרמה בעשיה למען הקהילה כמובילה לשינויים חברתיים.
האם אתם מבינים כמה עוצמה יש בסיפור הפשוט הזה? האם אתם רואים את החוזקות המרגשות שלה?

האם צריך להיות חזק במעברים בין בתים ומדינות כל מספר שנים?
האם צריך לדעת לנהל משפחה עם ילדים בתוך השינויים הללו? לדאוג שלכל אחד מהם יהיה את המקום שלו במקום החדש.
לדאוג לעצמה בתוך החברה החדשה, למצוא עבודה, להרגיש משמעותית?
להיות רעיה, חברה ובת זוג לאיש שגם הוא צריך כל פעם מחדש למצוא את מקומו?
כמה אנרגיה ויכולת פנומנלית צריך בשביל לייצר את הגמישות הזו?
בנוסף לכל, תמיד דאגה להתנדב ולתרום.

אז אתם מבינים איזו זכות לפגוש אישה שכזו?
אין לה סיפור חיים דרמטי, אך יש המון דרמה בתוך המרכיבים הקטנים שבונים את סיפור חייה. את זה אני מחפשת, לזה אני מרכיבה שפה ויזואלית שמתרגמת אותה עבורי ועבורה.

המפגש שלנו ב'סלונה'

נגה קובץ', מייסדת 'נשים מעל 50' כותבת על המפגש שלנו ב'סלונה'.

השבוע פגשתי אותה בביתה במושב מגדים, השוכן בין הים התיכון לבין מרגלות הר הכרמל שעל יד חיפה, מקום קסום שופע מרחבים, לא הכרנו קודם לכן פרט לשיחת טלפון וכמה צ’יטוטים קלילים, אך לתחושתי היתה לנו כבר הקדמה של הכרות קדומה היא פתחה את דלת ביתה, ונוכחותה השלווה עטפה אותי בהילתה, קולה הרך והנעים הפעילו בתוכי מתגי קסם של רגיעה ונינוחות רבה.

השם שלה, רונית ולפר הדהד בראשי כבר זמן רב בטרם פגישתינו הרשמית, ראיתי את פועלה את עולמה ואת דרך התבוננותה על העולם דרך עדשת המצלמה, התאהבתי בה ובנשים השלמות והיפות שהפכו למאושרות בסטודיו המופלא שלה.

דרך התמונות שהציגה רונית בתערוכה ייחודית שיצרה, ראיתי את יופיין של אותן נשים בשלות ובוגרות, ולא נשארתי אדישה לתופעה לה הייתי עדה, נשים שבחרו לעמוד מול המצלמה ולהתפשט, לא לפשוט את הבגדים הפיזיים שעוטפים את גופן אלא את הכיסויים שמסתירים את נשמתן, ולהצהיר בנוכחותן ובהוויתן, אנחנו כאן מאפשרות לעצמינו להיות מי שאנחנו, אם נרצה נהיה ילדות קטנות שמשחקות עם בובות, או שנוכל להפוך לנשים מסוגננות מהסרטים עם כובע רחב שוליים המסתיר והמגלה את עינינו היפות, נוכל גם לחלום עלינו כנשים רציניות היושבות על כסא מפואר בו אנו הופכות להיות נסיכות או מלכות מהאגדות, כל אחת והבחירות שלה.

לא ידעתי במדויק מה עומד לקרות, לאחר שיחת הכרות נעימה, עלינו אל הסטודיו העוטף והמחבק שלה, רונית פתחה חבילת קלפים והציעה לי לבחור קלף אחד מתוך ערימת קלפים, הושטתי את ידי ומיהרתי לשלוף אחד מתחתית החפיסה, הקלף הראה תמונה של אדם המתבונן בעצמו ורואה אלפי השתקפויות, את עצמו, את בת זוגו, את ילדותו את הוריו את ארועי חייו, ואת החיה שבתוכו, והכתוב שהופיע בתחתית הציור הראה את המילים, אלף פנים ומראות. מתוך הקלף קרצה לי החיה הגדולה והאימתנית, היא בקשה לקבל נוכחות, להחשף קבל עם ועדה לצאת לקול מוזיקה רמה ולהתגלות מול עדשת המצלמה.

רונית ולפר היא צלמת מרצה ומנחת קבוצות,היא קמה כל בוקר עם תשוקה והודיה לעיסוק שלה כמצלמת נשים, לשאלתי, למה דווקא לצלם נשים היא עונה “משום שאני דוברת את השפה באופן שוטף ומכירה את הקודים עליהם מושתתת החשיבה הנשית,אני אוהבת נשים בהוויה ולא בזהות המינית, חושבת נשית מבינה את ההוויה הזו מתוך מהותי הנשית”  

בואי היא מאיצה בי, נתחיל אני כבר מתרגשת היא אומרת, האמת שגם אני מתחילה להתרגש מהמפגש הבלתי אמצעי עם המצלמה שעד היום לא החמיאה לי מי יודע מה !!!

אבל הפעם אני מחליטה עם עצמי מבלי לשתף אותה, שעכשיו אקרא לאותה אישה פראית שבתוכי להחשף כאן ללא בושה וללא מעצורים, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני משחררת ברקסים, מפזרת את השיער ומתחילה להתנועע לקצב המוזיקה שעולה מתוך מערכת השמע, בוחרת את החפצים שיעשירו את אוירת השמחה והמסיבה שאליה הוזמנתי, ביחד עם בובות פרווה, כובעים, חפצים צעיפים ומצלמה, נותנת דרור למחשבות ולאיך אראה, יפה או מכוערת, זו בכלל לא השאלה..

תחושת החיים פורצת החוצה מתוכי, משתלטת על כל בועת אויר בתוך הסטודיו הגואש, אנחנו משתעשעות כמו ילדות קטנות שהשאירו אותן בבית ללא השגחה, הזמן חולף ללא הבחנה, ואנחנו מבקשות עוד ועוד זמן לפורקן הנפלא איזה אושר והרגשת חופש מופלאה!!!

היא מסתובבת אליי, מתבוננת בי כמו אמא טובה ואומרת “מה שאת חווה כעת, סוג של אושר ושכרון חושים נפלא, קורה להרבה מאד נשים שמגיעות לכאן לסטודיו, הן מתחברות לעצמן במלואן, ומאפשרות לעצמן לבטא את היופי האצור בתוכן, והעדות לכך תלויה כאן על הקירות, בדמות תמונות של נשים שהעניקו לעצמן חוויה מיוחדת במינה.”

הרגעים מורים לנו שהזמן עובר מהר, ועלינו להפרד, “היום כבר אשלח לך כמה מהתמונות”, היא מדגישה ואני מרגישה לפתע את עוצמת החוויה שהייתה וחלפה, ומבקשת לעצמי עוד זמן שהייה בה.

תודה תודה תודה, עברתי כאן היום חוויה מכוננת, אני משיבה לה, אני מבקשת להעביר את החוויה הזו הלאה לכל חברותינו בקהילה, כדי לאפשר לכל אחת להנות ולהרגיש את החופש הנפלא, את מסכימה?

צילום נשים בוגרות

צילום נשים בוגרות

מוצר הדגל מבית הסטודיו של רונית ולפר

חציתי את גיל 50. קצת נצבט הלב, אבל יחד עם זאת, יש משהו בגיל הזה שמהלך בי כבוד וקסם, עם קורטוב של חשש. אם תשאלי אותי, לא הייתי מוותרת על אף שניה בחיי, הייתי חותמת על כל טעות, פאשלה, אובדן ומהלך שעברתי. אוהבת כל שנייה ולא מתגעגעת לאף אחת מהן.

במהלך השנים למדתי לצפות ולהתאהב בכוחן של נשים בוגרות, בשלות. נקודת המבט אז רחבה וישנה פרספקטיבה עניינית יותר על החיים. לדברים הקטנים יש מימד של עומק וחשיבות ומחפשים פחות את ה- WOW  והגדול. יונג כתב בספרו Memories, Dreams and Reflections שבמחצית השנייה של החיים, אנשים לעיתים קרובות מעמיקים יותר בחיפוש אחר משמעות. בגיל זה נשים מתחברות שוב לשאיפות, ליצירתיות, לערכים ולחוכמה שלהן, קולן הפנימי נעשה ברור וחד יותר במישורים השונים של החיים.

לכולנו יש סיפור חיים שנותן את אותותיו בנראות החיצונית שלנו. מרביתנו מתהלכות עם דימוי עצמי המורכב ממורכבות חיינו ומשינויים שעבר גופנו. בספר "תבונת גיל המעבר" נותנת ד"ר כריסטיאן נורתרפ הסבר מעמיק יותר לאותם שינויים. היא כותבת שבשנות הפוריות ההורמונים של האישה מייצרים לעיתים קרובות מעין מסך המכסה על המודעות שלה לצרכיה האישיים. מסך זה עוזר לה להתעלם מקשייה הרגשיים וממקד אותה בפעילות המיועדת בעיקר לצרכי משפחתה וסביבתה הקרובה. ההורמונים שבגופה מחזקים רגשות של סיפוק מתפקידה האימהי. בגיל המעבר, כשמסך זה מוסר עקב השינויים ההורמונליים, תיתכן מודעות גבוהה יותר של האישה לרגשותיה, למאווייה, וגם לכעסיה. יכולתה לבקר וליצור הבחנה בחברה מתחדדת, ולעיתים קרובות היא מרגישה דחף גובר להביע את עמדתה ולחולל שינויים.

מתוך מקום של אהבה וצורך החלטתי להתמקד בעבודתי בצילום נשים בוגרות, או כפי שנהוג לקרוא לשלב זה 'גיל המעבר'.  שמתי לי כחזון להנכיח את נראות חכמתה וניסיון חייה, לספר את סיפורה ולתת לו ביטוי ויזואלי. בכך, ניתן לאפשר לה מבט מחודש אל עצמה מתוך מקום של סיפוק, שחרור והנאה. כוחו של הצילום הוא בשיקוף בבואת המצולמת, מה שמאפשר לה להתבונן בעצמה באופן השונה ממבט בראי, דרך עינה ופרשנותה של הצלמת.

המבט שהמצולמת חווה מצידה השני של המצלמה הוא מבט אוהב, מקבל, מעריך, המחפש לתת ביטוי חזותי לסיפורה של המצולמת. אני מאמינה כי היא  מכירה את עצמה יותר טוב מכל אחד אחר. אני כאן כדי לאפשר לה לספר את הסיפור שלה ללא שיפוטיות ופרגון אמתי.

למה צילום?

נשים רבות לא אוהבות להצטלם וחוסר הנינוחות הזו מתבטאת בצילומים, מכאן שהן מאששות את הנחת היסוד שלהן כי הן 'לא פוטוגניות'. כשהאישה נינוחה ונותנת ביטוי למקומות החזקים שלה, הצילום מנציח זאת והופך את הדימוי החזק והיפה לעובדה הקיימת כל הזמן. הוא הופך מתיעוד של מציאות מסוימת למציאות בזכות עצמו.

זוהי דרך ופעולה להקניית חוויה חיובית של נראות, לכדי שחרור, העצמה וחיזוק החוויה הנשית. באמצעות אישוש המבט בתוצר החדש נוצרת חוויה חזקה ואפקטיבית המהדהדת ומשפיעה על הדימוי הגופני והדימוי העצמי.

 

התחברת? גם את חושבת שמגיע  לך להתאהב בעצמך?

לפרטים נוספים על מוצר 'אישי נשי' מבית הסטודיו של רונית ולפר, ליחצי כאן:

צרו קשר

לתשומת ליבך, השירות בתשלום.

יחסי אישה – מצלמה

אישה מול מצלמה

מה יש בה במצלמה שהופך אותנו לחסרי אונים?

לידיעתכן, אין לזה קשר למעמדינו הכלכלי והמקצועי. נשים בעלות עמדות מפתח מתרסקות מולה.
המצלמה היא כלי המאפשר לנו באמצעות מרחק פסיכולוגי שהיא יוצרת, להתבונן על עצמנו. היא לא ממציאה דבר. בפשטות, היא מתעדת את גלי האור שהעדשה קולטת.

אז מה יש שם שהופך אותנו ל'לא פוטוגניים'?

קודם כל הרבה שיפוטיות. אנחנו חיים את הסיפורים הפנימיים שלנו והם לא תמיד מפרגנים לנו. כמו כן, אנחנו חיים בחברה שמעריצה ומקדשת את הנעורים. בגיל מסויים זה כבר לא עובד לנו. כוח הגרויטציה הוא כוח קוסמי ומי אנחנו שנעמוד בפניו. ואם זהו כוח קוסמי אז למה שלא נכבד אותו ופשוט נלמד לאהוב את סימני החיים, את מפת החיים על פנינו.

בשנתיים האחרונות שמתי לי כחזון לתת ביטוי ויזואלי ליופי של נשים בוגרות. לתת ביטוי למסע הזה שמכיל בתוכו הרבה ניסיון, תובנות וחוכמת חיים.
אני רואה במפה על פניי עדות ליובל שנותיי, את לימודיי הרבים, את פרידתי מאנשים אהובים, את החמלה שלמדתי בדרך, את הסובלנות, את זיק החיים הניבט מעיניי, את הורותי וזוגיותי.
הדרך שעברתי עד היום היתה מרתקת ומלאה בעליות וירידות חדות, בצמתים מלאי ערפל ותהייה ובחירה בנתיבים שעשו אותי.
אין לי קמצוץ של געגוע לעבר שלי, ולא הייתי רוצה להיות אפילו לא לשנייה במרחב הזמן ההוא. ולא כי היה לי רע.ממש לא.
אני פשוט כל כך נהנית מהשלב הזה בחיי שיש בו כל כך הרבה חופש ואפשרויות.
כשאני מביטה במראה וניבטת בבבואה אישה עם קימטוטים ושיער מכסיף, אני יודעת בהוויה הפנימית והעמוקה שלי, שאני אוהבת אותה, את הניבטת.

אז איך זה מתקשר לעמידה מול מצלמה?

אז זהו, שכשתהיי קצת פחות שיפוטית, עם יכולת קבלה למי שאת היום, יהיה לך הרבה יותר קל. הלחץ הזה מ'איך תצאי בתמונה?' מתבטא בנוקשות הגוף והמבע.

אז איך מייצרים את המקום הלא שיפוטי הזה?

בעבודתי בסטודיו, אני דואגת שהמצולמת תרגיש שהיא בשליטה על מה שקורה. היא חלק פעיל במפגש וככזה היא יוצרת בעצמה את המקום הנינוח.
כמו כן אני מייצרת סיטואציות בהן המצולמת מגיעה למצבים של רגיעה, של קבלה. כשהיא נינוחה יותר, הנוקשות מתפוגגת, העינים מתחילות לתת ביטוי לאני האמיתי.
תפקידי, לתת ביטוי ויזואלי למקומות החזקים שלך. כשתאהבי את שתראי, נקודת ההתייחסות שלך תשתנה. את תהפכי להיות מקור ההשוואה לעצמך ולא שום מודל נעורים.