היום הצטרפתי לדוידי לטיול של מורי דרך בעמק הירדן.
בין הסיפורים והנופים, פגשנו יזמים צעירים שפתחו עסקים חדשים
דווקא בתקופה שבה הכל מאתגר פי כמה.
אחד מהם הוא נהוראיי.
בחור צעיר עם שפם מסולסל ועיניים טובות.
שפתח מתחם קולינרי בלב משתלה. זה היה בסוכות 2023 — שנייה לפני ה־7 באוקטובר.
מאז?
מאות ימי מילואים.
ובקושי, בין לבין, הוא ממשיך להחזיק את העסק שלו.
מה שנגע בי באמת הייתה הנוכחות שלו.
לא שמץ של תלונה.
לא קורבנות, לא מרירות.
רק שקט. עיניים טובות. וחיוך.
רציתי פשוט לחבק אותו.
ולהגיד לכל מי שאני מכירה:
תעצרו אצלו. תנו לו חמצן. תראו לו שאנחנו רואים.
כי בסוף, זה בדיוק מה שמרכיב את החיים שלנו.
הרגעים הקטנים והמפגשים הפשוטים,
אלה שקורים בלי תכנון מוקדם, ופתאום פוגעים בדיוק בלב.
הם מזכירים לנו שיש עוד הרבה טוב בעולם.
שיש אנשים שפשוט ממשיכים לעשות.
בשקט, באומץ, בטוב.
ואם נעצור לרגע, נסתכל, נקשיב , אולי נוכל גם לתת להם משהו בחזרה
