בעיירה גיאורגית שירדה מהכותרות, כזו שפעם אירחה את אנשי המעמד הגבוה ברוסיה – מצאתי את עצמי לבד, מסתובבת בין שרידי מלון ישן, מתפורר, שותק.
לא תכננתי להיכנס.
אבל משהו בתוכי רצה לראות מה קורה בפנים.
עברתי את הגדר. אולי עברתי גם איזו גדר פנימית.
המבנה קרס למחצה. המדרגות היו שבורות.
גשם חדר לחדרים, צמחייה נכנסה מהחלונות.
ואז – הופיע כלב.
ללא קול, ללא אזהרה, רק מבט.
הוא לא פחד ממני, ואני לא פחדתי ממנו.
ומשהו ברגע הזה הפך אותנו לזוג מוזר,
אני, והכלב – בתוך מרחב של נטישה, שקט, סוד.
התצלום הזה – שצילמתי בלי כוונה ל"הנציח רגע"
הפך עבורי למראה.
הוא מזכיר לי את הרגע שבו הפחד לא עצר אותי.
איך הלבד הפך לליווי.
איך המקומות הכי שבורים , יודעים גם לרכך.
היום, כשאני מלווה נשים במסע של גילוי עצמי, ריפוי דרך תצלומים, עבודה עם זיכרון ורגש,
אני נזכרת ברגע הזה.
איך נכנסתי למבנה מתפורר ויצאתי עם שותפות.
איך שקט פנימי התחיל לא כשידעתי לאן אני הולכת,
אלא כשבחרתי להישאר עם מה שמרגיש אמיתי.
אולי גם את מכירה את המקומות האלה ,
שמפחידים, שמושכים, שדורשים כניסה שקטה.
ואם במקרה התמונה מהמסע שלי עוצרת אותך,
אפילו לרגע – אולי זו קריאה לצאת למסע שלך
אני רונית, מנחה תהליכי עומק אישיים וקבוצתיים דרך צילום, כתיבה והתבוננות.
כל תצלום שאני מצלמת , לוקח אותי איתו.
לפעמים הוא תיעוד של רגע. לפעמים הוא מראה.
ואם גם בך עלה רגש כשקראת , את יותר קרובה ממה שנדמה לך.
