לידיעתכן, אין לזה קשר למעמדינו הכלכלי והמקצועי. נשים בעלות עמדות מפתח מתרסקות מולה.
המצלמה היא כלי המאפשר לנו באמצעות מרחק פסיכולוגי שהיא יוצרת, להתבונן על עצמנו. היא לא ממציאה דבר. בפשטות, היא מתעדת את גלי האור שהעדשה קולטת.
קודם כל הרבה שיפוטיות. אנחנו חיים את הסיפורים הפנימיים שלנו והם לא תמיד מפרגנים לנו. כמו כן, אנחנו חיים בחברה שמעריצה ומקדשת את הנעורים. בגיל מסויים זה כבר לא עובד לנו. כוח הגרויטציה הוא כוח קוסמי ומי אנחנו שנעמוד בפניו. ואם זהו כוח קוסמי אז למה שלא נכבד אותו ופשוט נלמד לאהוב את סימני החיים, את מפת החיים על פנינו.
בשנתיים האחרונות שמתי לי כחזון לתת ביטוי ויזואלי ליופי של נשים בוגרות. לתת ביטוי למסע הזה שמכיל בתוכו הרבה ניסיון, תובנות וחוכמת חיים.
אני רואה במפה על פניי עדות ליובל שנותיי, את לימודיי הרבים, את פרידתי מאנשים אהובים, את החמלה שלמדתי בדרך, את הסובלנות, את זיק החיים הניבט מעיניי, את הורותי וזוגיותי.
הדרך שעברתי עד היום היתה מרתקת ומלאה בעליות וירידות חדות, בצמתים מלאי ערפל ותהייה ובחירה בנתיבים שעשו אותי.
אין לי קמצוץ של געגוע לעבר שלי, ולא הייתי רוצה להיות אפילו לא לשנייה במרחב הזמן ההוא. ולא כי היה לי רע.ממש לא.
אני פשוט כל כך נהנית מהשלב הזה בחיי שיש בו כל כך הרבה חופש ואפשרויות.
כשאני מביטה במראה וניבטת בבבואה אישה עם קימטוטים ושיער מכסיף, אני יודעת בהוויה הפנימית והעמוקה שלי, שאני אוהבת אותה, את הניבטת.
אז זהו, שכשתהיי קצת פחות שיפוטית, עם יכולת קבלה למי שאת היום, יהיה לך הרבה יותר קל. הלחץ הזה מ'איך תצאי בתמונה?' מתבטא בנוקשות הגוף והמבע.
בעבודתי בסטודיו, אני דואגת שהמצולמת תרגיש שהיא בשליטה על מה שקורה. היא חלק פעיל במפגש וככזה היא יוצרת בעצמה את המקום הנינוח.
כמו כן אני מייצרת סיטואציות בהן המצולמת מגיעה למצבים של רגיעה, של קבלה. כשהיא נינוחה יותר, הנוקשות מתפוגגת, העינים מתחילות לתת ביטוי לאני האמיתי.
תפקידי, לתת ביטוי ויזואלי למקומות החזקים שלך. כשתאהבי את שתראי, נקודת ההתייחסות שלך תשתנה. את תהפכי להיות מקור ההשוואה לעצמך ולא שום מודל נעורים.
