ג’וליה מרגרט קמרון (1879-1815)

כצלמת מתחילה בסוף שנות ה-80, התקשיתי להתמודד עם האלמנט הטכני של עולם הצילום. הגעתי ללימודי הצילום לאחר שסיימתי תואר ראשון באמנות באוניברסיטת חיפה. ידעתי שהמצלמה היא הכלי המדויק בשבילי, שדרכו אני מבטאת רגשות ואג’נדות חברתיות ופוליטיות. יחד עם זאת לא התחברתי לצד הטכני (המאד חשוב) בעולם הצילום. בנוסף, סבלתי מהזעת יתר קשה בידיי, שטפטפו כל הזמן, מה שהקשה על שמירת הדיוק ו’הניקיון’ בעבודה עם פילם. למדתי להשתמש בחיסרון שלי ולהפוך אותו ליתרון. עברתי לעבוד עם מצלמות מפלסטיק, קופסאות נס קפה שהפכו לקמרה אובסקורה, טיפלתי בנייר ההדפסה בטכניקות יצירתיות, שרפתי נגטיבים, עבדתי עם ניירות הדפסה שפג תוקפם והעדפתי כאלה שהיו ממש פגומים (עם פטריות). בעוד מסביבי חבריי ללימודים התגאו במצלמות והעדשות החדישות שרכשו אני נהניתי מהחקר של התהליך תוך התבוננות פנימה והאמצעים שלי ‘הלכו אחורה’. מקור ההשראה שלי הייתה ועודנה צלמת הפורטרטים האנגלייה, ג’וליה מרגרט קמרון, אשר החלה לצלם בשנות השישים של המאה ה – 19, בגיל 49, ולמשך 12 שנה בלבד, אישה שהקדימה את זמנה.
היא נחשבת לפורצת דרך של אותה תקופה, אבל אז נחשבה לתימהונית. היא הייתה הראשונה שיצאה מגבולות הצילום הרשמי, סתמי, נטול אופי צילומי ואנושי. צילומיה משלבים מציאות ואידאל. קמרון שאפה לתפוס ולשמר יופי. כך היא כותבת-” השתוקקתי לתפוס את כל היופי שבא לפני עד שכמיהתי תסופק” ‏‏ (ציטוט נלקח מהאוטוביוגרפיה של קמרון, שלא ראתה אור: ‏‏‏Annals of My Glass House‏‏.)

הטכניקה המסורבלת ביותר בשיטת הקלוטייפ גרמה לה להיות מאותגרת טכנית. בטכניקה זו המצולמים נדרשו לשבת בצורה קפואה למשך זמן ממושך ולכן חלק מהתמונות יצאו מחדות מרוככת או בטשטוש. קמרון אהבה את האפקט שנוצר מהטשטוש. גם השריטות שנוצרו על הנגטיבים מצאו חן בעיניה. היא בחרה לעבוד עם האפקטים האלו והפכה אותם לחלק מהיצירות שלה. למרות שהצילומים שלה היו חסרי חדות והם לא היו נורמליים לאותה תקופה, הם יצרו רגשות ורוחניות של הדמות המצולמת.

מרגרט ידעה כבר אז, שצילום פורטרט חייב להעביר את רוח האדם המצולם, באמצעות כלים צילומיים כגון מבט, אור, זווית, חיתוך, כלים שמביאים לידי ביטוי את אישיות המצולם ואת עמדת הצלם.
בגיל 49 (כמו קמרון! מדהים), פתחתי סטודיו לצילום פורטרטים נשיים. כצלמת אני חוקרת באמצעות דיאלוג, הקשבה ומבט דרך המצלמה את יופייה של המצולמת ומנסה לאפיין את ייחודה ועוצמותיה. לתת ביטוי ויזואלי לניסיון ולחוכמת החיים.

כצלמת אני חוקרת באמצעות דיאלוג, הקשבה ומבט דרך המצלמה את אישיותו של המצולם  ומנסה לאפיין את ייחודו ועוצמותיו.
התהליך דומה הן בצילום עסקי בו אני מייצרת דימוי שתפקידו למגנט לקוחות לאיש/ת העסקים והן בעבודה תהליכית בצילום נשים בוגרות, שם אני נותנת ביטוי ויזואלי לניסיון ולחוכמת החיים שנשים אלו מביאות איתן. לתת להן במה, מקום וכבוד בתרבות שמעריצה נעורים.

Pin It on Pinterest

Share This