אני מצלמת, סורקת את הסביבה, מחפשת ללכוד תמונות /רגעים טובים, פריימים מעניינים ולהימנע מכאלה לא טובות. בחלק האחורי של מוחי אני חושבת על כל התמונות הנהדרות שצילמתי בעבר, או על תמונות נהדרות של אחרים. חושבת על האנשים שיראו את העבודה שלי. האם הם יאהבו את זה? מדמיינת את התגובות שלהם.
הכרה ושבח מסוימים בוודאי ירגישו נחמד.
כמה זה יכול להיות מאכזב? ... בטח יהיו כמה תמונות טובות.
אני לא יודעת מה אתכם, אך מצאתי את עצמי בעבר בתוך התרחיש הזה. אז מה? מה לא בסדר ?
העניין הוא שבאופן פעולה כזה אני לא ממש רואה. המודעות שלי מכווצת על ידי מה שאני חושבת, מצפה ורוצה. הפיטפטים הפנימיים והרצונות הרגשיים פועלים כמו עשן שמעיב על חזוני. אני חווה את כל הדברים שקורים בראשי ולא הרבה ממה שקורה סביבי.
כיום, אחרי תהליכים של התבוננות פנימה, אני מקדשת את הרגע הנוכחי, זה שבו אני שוכחת את עצמי. משחררת את המטרות, הרצונות, הציפיות, הטכניקות והחרדות המרכיבות את מי שאני על מנת לטבול את עצמי באופן מלא יותר בחוויית הראייה.
פותחת את המודעות הנגישה שלי למה שהעולם מציע. מעדיפה להיות פרואקטיבית, במקום להיות צופה אובייקטיבית שמנסה לתפוס משהו. לא מצפה לשלוט בפרט כלשהו. במקום זאת, מסתובבת, פתוחה בנאיביות לאפשרות של הבלתי צפוי, הייחודי, הרגע בו הדברים מתלכדים ... לזרם החיים.
כשאני משחררת את העצמי, "זה" נראה לי. אני לא מוצאת ומצלמת. התצלום מוצא אותי, מביא את עצמו. החוויה מגיעה אלי והתצלום הוא פשוט הדובדבן שבקצפת.
