כשהייתי בת 12 ביקשתי מצלמה מתנה לבת מצווה, אולימפוס פן. זו הייתה המצלמה הראשונה שלי, איתה צילמתי את בר המצווה של אח שלי.
כבר אז הבנתי את הכח האדיר שיש בצילום הכל היה מסתורי יותר ודרש סבלנות ותקווה.
עד שהפילם יגיע מפיתוח…
עד שיהיו מוכנות התמונות…

קרה פעם אחת שביקשתי מאחד הטייסים להכניס את הפילם למצלמה, בכל זאת צילום עם מפקד חיל האוויר לא מזדמן כל יום. כל הפילם נשרף, סרט שקוף בגוון חום בהיר. לימים אותו טייס יטיס אותי באף 16 באישור מפקד חיל האוויר ואז ייולדו חלק מהתמונות היפות והמיוחדות בחיי. הרגעים בהם אני הצלמת רואה את עצמי בתמונות הם סיפור בפני עצמו, צלמת אגף צילום דאז השקיעה במיוחד. הייתה לנו אחווה מיוחדת, 36 תמונות מדהימות שמראות את הכישרון האדיר שלה ואת האהבה, לא מובן מאליו.
לרוב באירועים משפחתיים אני זו שצילמתי ולכן פחות הייתי מצולמת לכל אורך השנים עד היום צילמתי. ככלי עבודה בעיצוב ואדריכלות וגם כאומנות, אחרי האולימפוס עברתי לניקון FM2. לכבוד לימודי – עיצוב תעשייתי בירושלים סיפור אהבה, ירושלים עיר הולדתי. תמיד הרגשתי שהצילום מבטא הכי טוב את האמירה שלי, עד שהכרתי את רונית בסדנת הדפס בחיפה.. כבר אז היה לנו חיבור, משהו שאי אפשר להסביר במילים. כשהציעה לי להשתתף בסדנת הצילום זה היה המשך טבעי לחיבור שנוצר, לא דמיינתי לעצמי את העוצמות שאני עתידה לגלות בכח הקבוצה. שיחזור חוויית החדווה שביצירה, ההכוונה להתבוננות מעמיקה, קודם כל פנימה רק אחר כך החוצה. המצלמות של היום הן מחשבים לכל דבר וצריך ללמוד את המצלמה, התוצאה מתקבלת מיד בכל לחיצת כפתור וניתן לתקן מיד. המציאות הזו דורשת הקשבה עמוקה יותר ולימוד, הכי קל לשים על אוטומט ולצלם וזה מה שנהגתי לעשות עד שהגעתי לקורס. גיליתי שאני מפחדת… הצטיידתי באחת המצלמות הטובות ניקון D750 אבל אני מפחדת להשתמש בה, לבטא את עצמי… את מי שהייתי קודם בגרסה הידנית.

הדבר הראשון שהלימוד איתך, רונית, החזיר לי, הוא הביטחון  לטעות ולתקן לשאול שאלות ולקבל מענה מאשת מקצוע שהיא קודם כל נשמה גבוהה עם לב ענק. שהתשובה באה עם הדרכה רוחנית ואז המידע מקודד במקום שונה מאשר ידע במקום רגשי נפשי. בסדנה הכרתי עוד צלמות נפלאות, נשים שבחרו להתבונן קודם כל בעצמן בתהליך הלמידה ויחד זכינו לעבור חוויה עוצמתית מאין כמותה של גילוי עצמי וביטוי עצמי תוך שיפור מיומנויות הצילום שלנו והרבה מאוד אהבה.

אור הוא המרכיב העיקרי בצילום, גם בסדנה היה האור המרכיב העיקרי בהתקשרות שלנו – אור של חמלה, אור של שלווה, אור של התבוננות, אור של נתינה וערך עצמי, אור של צמיחה וגדילה, אור של אהבת חינם.. איזה צליל יש לאור? אני למדתי להתבונן בשתיקה, החלק השקט שבתמונה. החלק שבו אני נמצאת העקבות שלי, החותם שלי, בלי מילים. גיליתי כל כך הרבה דברים חדשים על המצלמה שלי כאלה שפחדתי להשתמש בהם, פחדתי לטעות וגם על עצמי בעיקר כמה אני אוהבת לצלם ולאהוב דרך צילום כשאני אוהבת מישהו או משהו אני מצלמת אותו, להאיר לו את היופי הפנימי שבו. זו הייתה אחת התובנות שלי, רונית עוטפת אותנו בהמון אהבה כי הגילויים בתהליך הלמידה מצריכים אומץ לרצות לראות ולרצות לתקן או רק להתבונן. לדעת שלא נדע את הכל מיד ושפריים טוב הוא לא רק קומפוזיציה אלא אמת פנימית. ההסכמה שלנו להכיר בנקודת המבט שלנו כסובייקט, לתת מקום לכאב, לחוסר השלמות, לחוסר הוודאות ולדעת לקבל את כל האהבה הזו את החיבוק, את ההשקעה העצומה שלך רונית בכל פרט ופרט. במיוחד בשבילי. בשבילינו. להנות שוב מהפתעה כמו ילדה קטנה. להבריא, להתרפא, לתקן ולהמשיך הלאה עם כל הפגמים. ולהנות מהלא מושלם. לא ניתן לתאר במילים את עוצמת החוויה שלי בסדנה, תדמיינו לעצמיכן שהנסיך הקטן שב. תודה רונית, על הזכות העצומה לעבור חוויה כזו איתך ועם הנשים המופלאות והמוכשרות להפליא שהכרתי בסדנה ושעשו אותה למרחב ביטוי בטוח ואוהב עבורי ועבור הקבוצה, ולאבן דרך להתפתחות אישית וקבוצתית. כבר מתגעגעת למפגש הבא. אוהבת אותך,
ענבל.

Pin It on Pinterest

Share This