תרגיל בוקר, אני מתבוננת בערימת תמונות.
עוברת דימוי אחרי דימוי, מחפשת משהו שלא רק נראה יפה, אלא מרגיש חי.
ואז מוצאת אותה.
אישה צוללת. עיניה חצי עצומות, שיער מתנפנף במים, וחיוך – חיוך שמופיע במקום שאין בו אוויר.
הצילום הזה, פשוט כמו שהוא, נוגע בי.
יש בו שקט.
שקט של מקום פנימי, שנמצא על הסף:
בין נשימה לתנועה,
בין הידיעה להרפיה,
בין הצלילה לציפה.
יש שם משהו שמסכים להיות, גם כשהפחד קיים, וגם כשמבצבצת הנאה.
ואז שמתי לב לעוד פרט קטן,
היא מחייכת. אבל בתוך המים, חיוך הוא לא רק חיוך.
הוא פתיחה של הפה , במקום שבו אין אוויר,
הוא ביטוי של אמון.
מוכנות להיפתח גם כשיש בזה סיכון.
מוכנות להכניס פנימה את מה שלא נשלט.
להישאר בתוך משהו שאת לא רגילה אליו, לנשום בתוכו בלי אוויר, ולהיות עדיין בחיוך ,
זו לא רק סבלנות. זו בחירה עדינה להאמין שמה שמחזיק אותך הוא לא רק מה שמוכר לך.
וגם הידיים שלה , מתכנסות יחד בתנועה כמעט מדיטטיבית,
כמו מי שיודעת, גם בלי להבין, איפה נמצא המרכז שלה.
עבורי, יש בתמונה איכות עוברית.
מין חזרה לרגע קדום שבו לא היה צורך לדעת, להסביר, להספיק.
רק להיות. להיסחף. לנוע לאט בתוך עצמך.
כשאני חושבת על העבודה שלי, על נשים שמגיעות למרחב הזה,
אני רוצה להזכיר להן שגם אם הן מרגישות שהן צוללות לעומק לא מוכר,
יש שם חמצן רגשי, גם בלי מילים.
יש שם תמיכה שאינה נראית לעין, אבל היא נוכחת, כמו מים שמקבלים אותך.
לטעמי, דווקא כשאנחנו מנותקות ממה שמוכר
אנחנו מצליחות לפגוש את תוכנו.
בלי מאמץ. בלי הסבר.
רק נוכחות .
בא לך להתנסות בתרגיל קטן שיפגיש אותך עם כוחה של תמונה?
בחרי תמונה אחת מאלבום/ עיתון/ מאגזין/ ספר/ ערכת קלפים/ כל תצלום אפשרי,היא לא צריכה להיות יפה, אלא
כזו שמדברת אלייך גם אם את לא מבינה למה.
שבי מולה רגע.
ושאלי:
איפה בתוכי יש מים כאלה?
מה קורה בי כשאני לא שומעת בבירור, אבל כן מרגישה?
האם אני יכולה להרשות לעצמי להיותגם כשאני לא לגמרי "נושמת" שם?
ואם תצוף שאלה – תני לה להישאר.
גם זו תנועה. גם זו התחלה.
שמי רונית.
אני צלמת, מנחה תהליכים אישיים וקבוצתיים דרך עבודה עם דימויים, כתיבה וצילום.
הסטודיו שלי במושב מגדים מארח נשים שמבקשות רגע של שקט, מבט מחודש פנימה, וחיבור עדין לעצמן.
