נגה קובץ', מייסדת 'נשים מעל 50' כותבת על המפגש שלנו ב'סלונה'.

השבוע פגשתי אותה בביתה במושב מגדים, השוכן בין הים התיכון לבין מרגלות הר הכרמל שעל יד חיפה, מקום קסום שופע מרחבים, לא הכרנו קודם לכן פרט לשיחת טלפון וכמה צ’יטוטים קלילים, אך לתחושתי היתה לנו כבר הקדמה של הכרות קדומה היא פתחה את דלת ביתה, ונוכחותה השלווה עטפה אותי בהילתה, קולה הרך והנעים הפעילו בתוכי מתגי קסם של רגיעה ונינוחות רבה.

השם שלה, רונית ולפר הדהד בראשי כבר זמן רב בטרם פגישתינו הרשמית, ראיתי את פועלה את עולמה ואת דרך התבוננותה על העולם דרך עדשת המצלמה, התאהבתי בה ובנשים השלמות והיפות שהפכו למאושרות בסטודיו המופלא שלה.

דרך התמונות שהציגה רונית בתערוכה ייחודית שיצרה, ראיתי את יופיין של אותן נשים בשלות ובוגרות, ולא נשארתי אדישה לתופעה לה הייתי עדה, נשים שבחרו לעמוד מול המצלמה ולהתפשט, לא לפשוט את הבגדים הפיזיים שעוטפים את גופן אלא את הכיסויים שמסתירים את נשמתן, ולהצהיר בנוכחותן ובהוויתן, אנחנו כאן מאפשרות לעצמינו להיות מי שאנחנו, אם נרצה נהיה ילדות קטנות שמשחקות עם בובות, או שנוכל להפוך לנשים מסוגננות מהסרטים עם כובע רחב שוליים המסתיר והמגלה את עינינו היפות, נוכל גם לחלום עלינו כנשים רציניות היושבות על כסא מפואר בו אנו הופכות להיות נסיכות או מלכות מהאגדות, כל אחת והבחירות שלה.

לא ידעתי במדויק מה עומד לקרות, לאחר שיחת הכרות נעימה, עלינו אל הסטודיו העוטף והמחבק שלה, רונית פתחה חבילת קלפים והציעה לי לבחור קלף אחד מתוך ערימת קלפים, הושטתי את ידי ומיהרתי לשלוף אחד מתחתית החפיסה, הקלף הראה תמונה של אדם המתבונן בעצמו ורואה אלפי השתקפויות, את עצמו, את בת זוגו, את ילדותו את הוריו את ארועי חייו, ואת החיה שבתוכו, והכתוב שהופיע בתחתית הציור הראה את המילים, אלף פנים ומראות. מתוך הקלף קרצה לי החיה הגדולה והאימתנית, היא בקשה לקבל נוכחות, להחשף קבל עם ועדה לצאת לקול מוזיקה רמה ולהתגלות מול עדשת המצלמה.

רונית ולפר היא צלמת מרצה ומנחת קבוצות,היא קמה כל בוקר עם תשוקה והודיה לעיסוק שלה כמצלמת נשים, לשאלתי, למה דווקא לצלם נשים היא עונה “משום שאני דוברת את השפה באופן שוטף ומכירה את הקודים עליהם מושתתת החשיבה הנשית,אני אוהבת נשים בהוויה ולא בזהות המינית, חושבת נשית מבינה את ההוויה הזו מתוך מהותי הנשית”  

בואי היא מאיצה בי, נתחיל אני כבר מתרגשת היא אומרת, האמת שגם אני מתחילה להתרגש מהמפגש הבלתי אמצעי עם המצלמה שעד היום לא החמיאה לי מי יודע מה !!!

אבל הפעם אני מחליטה עם עצמי מבלי לשתף אותה, שעכשיו אקרא לאותה אישה פראית שבתוכי להחשף כאן ללא בושה וללא מעצורים, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני משחררת ברקסים, מפזרת את השיער ומתחילה להתנועע לקצב המוזיקה שעולה מתוך מערכת השמע, בוחרת את החפצים שיעשירו את אוירת השמחה והמסיבה שאליה הוזמנתי, ביחד עם בובות פרווה, כובעים, חפצים צעיפים ומצלמה, נותנת דרור למחשבות ולאיך אראה, יפה או מכוערת, זו בכלל לא השאלה..

תחושת החיים פורצת החוצה מתוכי, משתלטת על כל בועת אויר בתוך הסטודיו הגואש, אנחנו משתעשעות כמו ילדות קטנות שהשאירו אותן בבית ללא השגחה, הזמן חולף ללא הבחנה, ואנחנו מבקשות עוד ועוד זמן לפורקן הנפלא איזה אושר והרגשת חופש מופלאה!!!

היא מסתובבת אליי, מתבוננת בי כמו אמא טובה ואומרת “מה שאת חווה כעת, סוג של אושר ושכרון חושים נפלא, קורה להרבה מאד נשים שמגיעות לכאן לסטודיו, הן מתחברות לעצמן במלואן, ומאפשרות לעצמן לבטא את היופי האצור בתוכן, והעדות לכך תלויה כאן על הקירות, בדמות תמונות של נשים שהעניקו לעצמן חוויה מיוחדת במינה.”

הרגעים מורים לנו שהזמן עובר מהר, ועלינו להפרד, “היום כבר אשלח לך כמה מהתמונות”, היא מדגישה ואני מרגישה לפתע את עוצמת החוויה שהייתה וחלפה, ומבקשת לעצמי עוד זמן שהייה בה.

תודה תודה תודה, עברתי כאן היום חוויה מכוננת, אני משיבה לה, אני מבקשת להעביר את החוויה הזו הלאה לכל חברותינו בקהילה, כדי לאפשר לכל אחת להנות ולהרגיש את החופש הנפלא, את מסכימה?

Pin It on Pinterest

Share This