באירועי הגן של ילדיי חוויתי יחס אמביוולנטי למצלמה. מצד אחד מאד רציתי לצלם ולתת ביטוי להתרגשות שלי, אך מצד שני הצילום 'גנב' ממני את החוויה האותנטית של להיות עם הילד. הכול קרה דרך המצלמה. עם הזמן גיליתי תכונות נוספות שהמצלמה מאפשרת. היא מתווכת ביני ובין העולם. היא מאפשרת לי ליצור קשר עם אנשים זרים, להיות חצופה וממש.
אני זוכרת כשרק ממש פתחתי את העסק שלי כצלמת נשים נסעתי לטיול בסין. קינחתי אותו בהונג קונג. בבוקר בארוחת הבוקר המפוארת לכדו עיניי משפחה עם 3 ילדים קטנים והאם התנהלה באופן שמאד הרשים אותי. הייתה בה נינוחות לא אופיינית לאימהות בזו הסיטואציה. דבר נוסף, היא הייתה יפה, מאד. לא הצלחתי להוריד את עיניי ממנה. כל כך רציתי לצלם אותה. לאחר כחצי שעה אזרתי אומץ וניגשתי אליה. הצגתי את עצמי וסיפרתי לה שאני מתבוננת בה ארוכות והיא מרתקת אותי ואשמח לצלם אותה. היא חייכה ונענתה מיד. קבענו להיפגש בשעת צהרים מאוחרת ליד הבריכה. אני בחיים לא אשכח את התחושה שעשיתי זאת. לא נתתי לקולות המסרסים, לפחדים, לנהל אותי. המצלמה איפשרה לי להפגש עם אישה מדהימה שאחר כך ישבה איתי ארוכות וסיפרה לי את סיפור חייה והתמסרה לגמרי לצילום.
בלונדון לפני שבוע, ישבתי ברכבת התחתית ומולי ישבו שתי נשים שלא הפסקתי להסתכל עליהן. השילוב של הצבעים שלהן, חיתוך השיער, החזותיות שלהם פשוט ריתקה אותי. התביישתי נורא להוציא את המצלמה ולהרימה מול עיניהן. ואז רגע לפני שהגעתי לתחנה הבנתי שזו הזדמנות אחרונה לפני הפיספוס הגדול. הוצאתי את המצלמה וצילמתי את התמונה הזו. מדהימה, נכון?
עבורי המצלמה היא חייץ ושריון שמגן עליי אך היא גם גשר שמאפשר לי להגיע לאנשים ומקומות שלא הייתי מעיזה בלעדיה
במה שונה קשר אם-בת מקשר אם-בן? מה גורם לקשר אם-בת להיות חזק ומורכב כל כך? מה מהותו של אותו קונפליקט מתמשך בין אימהות ובנות, בהקשר לאוטונומיה והתקשרות? כיצד משתנה קשר אם-בת במעגל החיים? מה עושה את הקשר הזה כה חזק וכה מורכב?
נראה שהקשר המתמשך, שאותו חוות בנות ואימהות, הוא המשך ישיר להתקשרות המוקדמת ביניהן.
המשכיות בקשר והעדר הצורך להחליף בהזדהות בין בנות ואימהות והפוך, יוצר טשטוש בגבולות האגו, עד שלעיתים, לא ברור איפה נגמרת האם ומתחילה הבת.
הטשטוש בגבולות האגו מקשה על בנות ואימהות בתהליכי היפרדות ואינדיווידואציה. הקשר בין אימהות ובנות, והעשייה הפרקטית המשותפת שלהן בחיי היום-יום, מחזקים את הזדהות הבנות עם תפקידים של טיפול והענקה לאחר.
דפוסים חברתיים גורמים לבנות לגדול ולהיות מטפלות, הן מפתחות זהות בעלת דפוסים אימהיים. הן לומדות להגדיר עצמן דרך התייחסות למשהו או דרך קשר שלהן למשהו ולא באופן נקי, עצמאי, אינדיווידואלי. בשלב מסוים מגלה הבת כי החברה מתייחסת בפיחות ערך למה שמתקשר עם נשיות, לעומת ההתייחסות המעצימה שהיא נותנת לגבריות.
במעגל החיים, בנות ואימהות מתקרבות ומתרחקות זו מזו. בתקופות של נישואין, הריון, לידה ואימהוּת יש נטייה חזקה להתקרבות ולהגדרות מחודשות של הקשרים ביניהן. בנות רבות מספרות שלא רצו להיות דומות לאימותיהן, ומצאו עצמן מהדהדות את ההתנהגויות של אימותיהן, באופן מודע ובלתי מודע. התקרבות וחיזוק הקשר בין בנות ואימהות מתחוללת גם לעת זִקנה וחולשה של האם. קשר מחודש זה שונה מהקשר הסימביוטי הראשוני. כל אחת מהן מביאה לתוך הקשר את הזהות האישית שהצמיחה, בקונטקסט התרבותי שבו גדלה.
ובנימה אישית, הקשר עם ביתי היה השתקפות לקשר המורכב עם אימי. כנערה היתי בת מתמרדת, מרוחקת.
כשנישאתי וילדתי את שני בניי, חלה התקרבות קלה ומערכת היחסים שלנו נוגנה כמו אקורדיון, פעם קרוב וצמוד ופעם רחוק וקר.
כשילדתי את ביתי הקטנה, הכל היה אחרת.
היתי במרחב שונה מבחינה רגשית. היתי שקטה ורגועה יותר.
היא היתה עלי כל הזמן, ינקה כל עת שרצתה. הקשר איתה היה אחר מכל קשר אחר שאני מכירה. היה מוכר ומחובר מאד, הכל ידוע ומותאם.
מתקיים ביננו דיאלוג תמידי ואין קונפליקטים.
זהו שיקוף ענק עבורי לקשר עם אימי.
השיקוף הזה שלח אותי לפני כשני עשורים, להלחם על הקשר איתה, לבנות דיאלוג מקרב ואוהב. מודה ומוקירה תודה לאל, על הנוכחות שלה בחיי, על הזכות להיות קרובה איתה
מפגש עם אדם חדש הוא אירוע מרגש. במודע או שלא, במוחנו הסקרן מתרוצצות שאלות רבות לגבי האדם שפגשנו, ועיקר מטרתו לקבוע מה דעתנו עליו. המון משתנים משתתפים בתהליך סמוי זה, ביניהם:
הבעת הפנים
היציבה
הלבוש
סגנון הדיבור
כל אלה מתגבשים לכדי החלטה לגבי הנדון וקטלוגו בספריית הזיכרון. הרושם הראשון הוא עמדה הננקטת בתוך דקות ולעיתים בשניות ואף בשבריר של שנייה להיכרות עם אדם חדש.
החוש הדומיננטי ביותר אצל רוב בני האדם הוא הראייה. המוח מעבד בשברירי שנייה את המידע שמגיע מהן דרך העיניים (בחינה מדוקדקת של פניו, פרטי לבוש, קריאת שפת גוף ועוד) ומייצר משמעות. העיבוד מכיל רגשות, זיכרונות וחוויות עבר וההתבוננות שלנו מקבלת פרשנות אישית. מכאן ניתן להסיק, הראייה שלנו אינה אובייקטיבית.
אנחנו קולטים מידע על אנשים וממזגים אותו בתהליך שקורה במהירות בדרך כלל בצורה לא מודעת. רגשות חיוביים ושליליים משפיעים על עוצמת השיפוט לגביהם.
האם אנו באמת מסוגלים להכיר אדם תוך שניות? מובן שלא. האם אנו מגבשים דעה על בן אדם חדש בפרק הזמן הזה? בהכרח כן, מטבע מבנה המוח שלנו.
כל התהליך הזה נקרא רושם ראשוני והוא קריטי בקביעת עמדותינו ביחס לאנשים. הרושם הראשוני נבנה על שני יסודות עיקריים, ביטחון וכבוד, עליהם אתייחס בהמשך. זוהי נקודה חשובה אם אנו רוצים להשיג שליטה באופן שבו אנו מקבלים בני אדם אחרים.
במציאות של פייסבוק ואינסטגרם, הנראות שלנו היא קריטית. מחד, אנו טובעים בגירויים ויזואליים, ומאידך, חיים בתקופה שבה הטכנולוגיה מקצרת את זמן ומידת הקשב שלנו לשיח עמוק.
אנו קודם כל רואים, ורק לאחר מכן, אם יש זמן, מקשיבים.
ברושם ראשוני, נוצרת דגימה מזערית שהיא ה- 100% של מה שיודעים עליכם. למרות ההכרות שלכם על גווניה, אחרים לא יודעים עליכם הרבה, ומה שחשוב להבין הוא, שבאופן בלתי מודע הם ישערו שהדגימה המזערית שיש להם היא למעשה ייצוג מדוייק וכולל שלכם.
מחקרים פסיכולוגיים הוכיחו שבשעה שאנשים מעריכים אנשים אחרים, הם נותנים משקל רב יותר למידע ראשוני מאשר למידע מאוחר יותר (מה שדן אריאלי קורא לו עוגן- שברגע שאנחנו מקבלים החלטה ראשונה, אנחנו זוכרים את ההחלטה הזו והיא הופכת ל"עוגן" – היא נהיית נקודת המוצא בהחלטות העתידיות.) . זו עובדה שהמידע הראשוני שאנו מקבלים על האדם משפיע על האופן בו אנו מעבדים את המידע לגביו.
מחקרי עמדות מוכיחים כי מרגע שאדם נקט עמדה הוא מחוייב אליה ומתחיל להגן עליה ומתבצר בה. הוא אוגר מידע המצדיק את עמדתו ונוטה לדחות עובדות המוכיחות כי עמדתו היתה מוטעית. כדי שיגיע למסקנה שטעה הוא צריך להיות חשוף לממצאים רבים ומשכנעים לאורך זמן , המנוגדים לעמדתו המקורית.
ממחקר של פרופסור איימי קאדי מהארווארד, החוקרת את התופעה שנקראת "רושם ראשוני" כבר מעל 15 שנה, מתברר שמתוך כל השאלות והתהיות, שתיים בלבד מכריעות באמת את הרושם הראשוני:
במחקר שערכה חברה המפתחת אפליקציה בדקו אלו אלמנטים משפיעים על תמונת הפרופיל. המחקר כלל 800 תמונות פרופיל שהוצגו בפני 60,000 צופים וקיבלו ציונים ב-3 מדדי רושם:
עיניים: משקפי שמש הם אולי פריט אופנתי, אבל יש להם השפעה שלילית על מדד החביבות. לעומת זאת למשקפי ראיה יש השפעה חיובית על מדד המסוגלות ואפילו משום מה על מדד החביבות.
אלמנט משפיע נוסף הוא עד כמה העיניים שלכם פתוחות. עיניים גדולות ופעורות מתחברות לנו עם תחושות של פחד, בעוד שעיניים קצת מכווצות יוצרות רושם של נינוחות וביטחון עצמי. תמונה כזו יוצרת רושם טוב יותר בכל שלושת המדדים .
פנים: חיוך, הוא בבחינת חובה לתמונת הפרופיל שלכם ,העדרו פוגע בשלושת המדדים. אבל לא כל חיוך הוא חיוך טוב. חיוך שבו חושפים שיניים מקבל ציון גבוה יותר לכל שלושת המדדים. אם אתם מעדיפים לחייך בפה סגור- תקבלו ציון נמוך במחצית במדד החביבות. אם בחרתם בתמונה שבא אתם ממש צוחקים ולא רק מחייכים- תשלמו גם על זה במדדי המסוגלות ויכולת ההשפעה.
סגנון לבוש: רוצים ליצור רושם של מסוגלות ושל יכולת השפעה , אין דבר שמייצר יותר את הרושם הזה מאשר לבוש פורמלי (חולצה מכופתרת, ולתפקידים מסוימים אפילו חליפה...).
כמה גוף חושפים בתמונה: מסתבר שהתמונה האידאלית כוללת ראש, צוואר וקצת מהכתפיים או שהיא מרוחקת יותר וכוללת מחצית גוף עליון (עד המותניים). אם אתם חובבי תמונות אמנותיות ובחרתם תמונת קלוזאפ שבה רואים רק חלק מהפנים או מהראש, תשלמו על זה במדד החביבות (0.22-). לחילופין, תשלמו במדד המסוגלות ובמדד יכולת ההשפעה אם תתעקשו לבחור בתמונה של כל הגוף.
רקע: מסתבר שלרקע אין שום השפעה (בית, משרד, סטודיו של צלם, טבע וכו'...).
עריכות למיניהן: אתם נוהגים לערוך את התמונות שלכם ולשפר אותן? הנקודה הזו בשבילכם- ככל שהתמונה כהה יותר- כך יש פגיעה במדד החביבות וצבעים נועזים ומודגשים יותר פוגעים בשלושת המדדים. תמונה שחור-לבן באופן מפתיע איננה משפיעה כלל על המדדים.
חיוך אמיתי אך לא מוגזם, עיניים ששום דבר לא מכסה אותן, לבוש פורמלי, תמונת ראש מלאה וברורה עד מקסימום המותניים, ללא צבעים מודגשים מידי או כהים מידי. חשבו כיצד אתם רוצים להציג את עצמכם - האם אתם רוצים להיראות חכמים וחברותיים או שאתם רוצים להיתפס כאנשי עסקים שיכולים להנהיג?
צילום דיוקן מאפיין את הדמות המצולמת ומשרטט מסרים במודע ובתת מודע אודות הדמות.
בתמונה מימין:
אישה בצילומי הריון. ניסיתי ללכוד את התמימות, המבט הישיר, הלא מתפשר אך יחד עם זאת רך, חושני ומלא אהבה לטבע הבריאה - אימא אדמה.
השימוש בטכניקה המונוכרומטית הזו מאפשר לי להתמקד במבע העיניים, למרוח את האמולסיה (החומר שקולט את התמונה) על הנייר ולצייר את התצלום.
בתמונה משמאל:
התמודדות שלי עם הפרידה מביתי הקטנה עופרי ולפר, שעברה ללמוד בירושלים. היה חשוב לי לדבר אודות האמון הגדול שיש לי בה, להציג עוצמה וכוחות שהיא מפגינה בתוך התהליך הזה. כוחות שהיא לימדה אותי ועדין עושה לי בית ספר של נפלאות כוח הרצון והאמונה בדרך. בתמונה יש שימוש באורות וצללים קונטרסטים, בחדות נקודתית וחוסר חדות בשולי הפריים (מסגרת התמונה) המכנסים את הפוקוס (המיקוד) אל מרכז התמונה, אל מושא הצילום.
השימוש בטכניקת ההדפסה הייחודית מאפשרת לי להיות במגע ישיר עם התמונה הנולדת, עם מושא הצילום שלי. ההדפסה הזו מבטאת מקום רגשי חזק, צורך בקירבה ואינטימיות. פה אני ממש מורחת את האמולסיה על נייר שאני בוחרת, מדפיסה את התמונה ומפתחת אותה באופן ידני. המגע הפיזי הזה הוא חלק מהאמירה וההתייחסות שלי לתהליך הצילום והקשר עם המצולמת.
מסתבר שהרומן שלי עם המצלמה החל עוד שהייתי פעוטה.
בתמונה , רואים אותי יושבת עם מצלמת קופסה( אליה חזרתי לצלם היום).
הישיבה מול אדם שמנציח אותך, שקובע עובדות בשטח עבורי ועל האופן שבו יראו אותי אחרים, ריגש אותי כילדה וכנערה.
אני זוכרת שבכפר גלים, בבית הספר בו למדתי, התגורר אדם ערירי שחי בגפו בחדר קטן עלוב ומסריח משתן, בסוף הישוב. הוא הפך לאטרקטיבי עבורינו, הנערות, כששמענו שהוא צלם.
הידיעה שגר בקרבנו צלם, שיכול לתת לנו רגע של תהילה הייתה חוויה מכוננת. היו אלה ימים שתמונות נלקחו לעיתים רחוקות בגלל שצילמנו עם פילם שאפשר 24 תמונות. כל תמונה הייתה נלקחת בזהירות ובאחריות.
התמימות הייתה כל כך גדולה, וישיבה מול צלם היוותה חריץ אל עולם הפנטזיה והזוהר. כך חשבנו.
הברזתי משיעורים, חסכתי לירה ללירה (הרבה לפני שהוחלף לשקל), כדי לזכות ברגע אחד שהזרקורים עלי. החוויה שאני הפוקוס של מישהו ולו לשנייה אחת, הייתה עוצמתית עבורי.
בתיכון, במהלך ההכנות לספר המחזור של כיתה י"ב התנדבתי להיות הצלמת השכבתית. מנערה ביישנית ונחבאת הפכתי לזו שעושים ונעמדים על פיה.
גיליתי את האפשריות שבמצלמה, כשהיתה לי ההזדמנות לצלם את החתיך השכבתי, הבית ספרי, שקיבל גם תארים ארציים על הנתונים שלו. הוא היה מיסטר ליוויס! כן היה דבר כזה פעם.
הצילום הפך לאהבה גדולה בחיי. רכשתי מצלמה שהייתה רק שלי.
העולם הוא בבואה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה הינה סובייקטיבית.
האם שקיעת השמש היא מציאות? השמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. זוהי מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו. ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות".
מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.
עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות.
בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט שלי , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.
ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים.
המציאות הפיזית היא הצל. כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם. בתוך המילה צילום מתגוררת המהות שלה: צל וצלם. הצילום גורם לאדם לזהות בו את הצלם כשהוא במצב של צל (ע"פ הקבלה – המצב הפיזי).
מהם הדברים שמניעים אותנו עת אנו קמים בבוקר? מה הדברים החשובים לנו בזוגיות? שנמצאים בחברות אמיתית? בעסק שלנו?
לכל פעולה שאנו עושים יש נקודת סיום שהיא ערך שמכיל בתוכו את השאיפה האמיתית שלנו. לרוב אנו לא מודעים לכך. יש ערכים שגורמים לנו להמנע, הם שומרים עלינו, ונחווה אותם בצורת כאב וסבל. יש ערכים שמושכים אותנו ואנו פורחים כשהם בסביבתינו כגון: אושר, אהבה.
לרובנו רשימת ערכים זהה. השוני הוא בסדר העדיפות והפרשנות של כל אחד מאיתנו. יש שמשפחה ובית יהיו בסדר עדיפות ראשוני ויש שכסף וקריירה ינהלו אותם.
למעשה יש שני סוגים של ערכים, האחד הוא ערכי אמצעי והשני, ערכי מטרה.
'ערכי אמצעי' הם הערכים שמאד חשובים לנו, עבורם אנחנו חיים, כגון : בית, משפחה, קריירה, כסף, חברים ועוד.
'ערכי מטרה' הם התחושות שנגרמות מקיומם של ערכי אמצעי. לדוגמה: ביטחון, כבוד, יצירתיות, שייכות ועוד.
הערכים הללו יושבים עמוק בתת המודע שלנו ומנהלים את חיינו. הם אלו שקובעים עבורנו אם מה שאנו עושים הוא טוב/רע חכם /טיפשי, הם המניעים אותנו ונותנים משמעות לחיינו.
המטרות שאנו מציבים (גם בעסק שלנו), הן למעשה ביטוי לערכים על פיהם אנו פועלים.
מכאן, ככל שאדם חי קרוב יותר לעולם הערכים שלו, מביא אותם לידי ביטוי, כך הוא חש מסופק יותר ומאושר.
אחת הסיבות העיקריות היוצרות קשיים ולעיתים מונעות מאדם השגת מטרותיו היא קונפליקט ערכי שנוצר אצלו בהקשר של המטרה או הפעולה המסוימת.לדוגמה , מתוך חיי שלי, אני מדרגת במפגש עם פיצה או כל פחמימה אחרת, תענוג מיידי במקום גבוה יותר מהאופן בו אני נראית (כן, כן, לכל מי שאכל סופגניות בחנוכה) וכאשר הג'ינס האהוב לא נסגר אני מוטרדת קשות מהמראה החיצוני , מתחילה דיאטה, ונתקלת בקשיים וממשיכה לעלות במשקל. הקושי הוא תוצר של קונפליקט ערכי. כשמפעילים כוח רצון, מפעילים כוח, התנגדות, ולמעשה יוצאת נגד עצמי ולכן נוחלת כשלון פעם אחר פעם. כשאגיע למתאם ערכי פנימי אשיג את מטרתי.
אלו ערכים מניעים אותך? האם יש מתאם בין הערכים? מהם הקשיים שאתם עוברים? האם הם נובעים בשל העדר מתאם פנימי? מה מניע אותך לעשות דברים?
העולם הוא בבואה, רישום כמו מפה סובייקטיבית המושתתת על חוויות, זיכרונות, החלטות, תפישות ותחושות שמאכלסים את התת מודע שלי. בבואה ממש כמו זו הנשקפת דרך עדשת המצלמה דרכה אני רואה את העולם. המשמעות שאני נותנת לחוויות וההתנסויות יוצרות את המציאות שלי. מכאן, שהמציאות הינה סובייקטיבית.
אנחנו יודעים שהשמש לעולם אינה שוקעת או זורחת. אנו חווים אותה שוקעת/זורחת בשל מגבלת מיקום ונקודת הראיה שלנו. השקיעה/זריחה היא אשליה אופטית הגורמת להתייחסות זאת שלנו. כך גם בתחושותינו, החוויה שאנו חווים מתורגמת על ידנו כמציאות, היא תוצר של משהו שייצר את החוויה הזו. המסקנות שלנו הן אשליה. התחושות נוצרות בעקבות המחשבות והפרשנויות שלנו.
ניטשה אמר:" אין עובדות יש רק פרשנויות". מאחר שפרשנות היא רק פרשנות, תמיד אוכל לשנות ולייצור לעצמי את הפרשנות היעילה עבורי, זו שמשרתת אותי. בקבלה, המילה 'מציאות' בנויה משתי מילים 'מצוי' 'אות', משמע, האותיות שנמצאות בתודעה שלך – זו המציאות שלך.
עובדות הן פעולות, תוצאות, נתונים הניתנים לקליטה על ידי החושים, ניתנים למדידה. פרשנויות הן רגשות, דעות, מחשבות, דימויים, השלכות, סיפורים, ציטוטים וביטויים. אם אני לא יכולה לדעת בוודאות את האמת בסיטואציה – זוהי פרשנות. בעבודה עם מצלמה אני עושה תהליכי שינוי בנקודת מבט , REFRAMING, אני פותחת אפשרויות נוספות לפרשנויות של מצב הניתן לשינוי ומציגה אפשרויות בחירה. בהתבוננות בצילום נוצר שינוי בחשיפת המשמעות הפנימית ובהתמרתו בפרשנות חדשה. זהו תהליך של הנכחה של מציאות אחרת בנפש, ברגשות ובמחשבות באמצעות המצלמה.
ההתבוננות על פי הקבלה, היא חשיבה מכוונת או מיקוד מחשבתי לזמן קצוב לצורך שליטה על התת מודע והרחבת גבולות המודעות. על פיה, העולם נוצר באור ובצל. העולם שלנו בנוי משני מרכיבים שמתערבבים בינהם. מטרת האדם לחשוף את האור, הוא האלוהים. המציאות הפיזית היא הצל.כך גם בצילום, אלו הם יסודות הצילום, חומרי הבסיס בלעדיהם לא יתקיים, כל מהות הצילום היא מערכת יחסים ביניהם.
השבוע פגשתי אותה בביתה במושב מגדים, השוכן בין הים התיכון לבין מרגלות הר הכרמל שעל יד חיפה, מקום קסום שופע מרחבים, לא הכרנו קודם לכן פרט לשיחת טלפון וכמה צ’יטוטים קלילים, אך לתחושתי היתה לנו כבר הקדמה של הכרות קדומה היא פתחה את דלת ביתה, ונוכחותה השלווה עטפה אותי בהילתה, קולה הרך והנעים הפעילו בתוכי מתגי קסם של רגיעה ונינוחות רבה.
השם שלה, רונית ולפר הדהד בראשי כבר זמן רב בטרם פגישתינו הרשמית, ראיתי את פועלה את עולמה ואת דרך התבוננותה על העולם דרך עדשת המצלמה, התאהבתי בה ובנשים השלמות והיפות שהפכו למאושרות בסטודיו המופלא שלה.
דרך התמונות שהציגה רונית בתערוכה ייחודית שיצרה, ראיתי את יופיין של אותן נשים בשלות ובוגרות, ולא נשארתי אדישה לתופעה לה הייתי עדה, נשים שבחרו לעמוד מול המצלמה ולהתפשט, לא לפשוט את הבגדים הפיזיים שעוטפים את גופן אלא את הכיסויים שמסתירים את נשמתן, ולהצהיר בנוכחותן ובהוויתן, אנחנו כאן מאפשרות לעצמינו להיות מי שאנחנו, אם נרצה נהיה ילדות קטנות שמשחקות עם בובות, או שנוכל להפוך לנשים מסוגננות מהסרטים עם כובע רחב שוליים המסתיר והמגלה את עינינו היפות, נוכל גם לחלום עלינו כנשים רציניות היושבות על כסא מפואר בו אנו הופכות להיות נסיכות או מלכות מהאגדות, כל אחת והבחירות שלה.
לא ידעתי במדויק מה עומד לקרות, לאחר שיחת הכרות נעימה, עלינו אל הסטודיו העוטף והמחבק שלה, רונית פתחה חבילת קלפים והציעה לי לבחור קלף אחד מתוך ערימת קלפים, הושטתי את ידי ומיהרתי לשלוף אחד מתחתית החפיסה, הקלף הראה תמונה של אדם המתבונן בעצמו ורואה אלפי השתקפויות, את עצמו, את בת זוגו, את ילדותו את הוריו את ארועי חייו, ואת החיה שבתוכו, והכתוב שהופיע בתחתית הציור הראה את המילים, אלף פנים ומראות. מתוך הקלף קרצה לי החיה הגדולה והאימתנית, היא בקשה לקבל נוכחות, להחשף קבל עם ועדה לצאת לקול מוזיקה רמה ולהתגלות מול עדשת המצלמה.
רונית ולפר היא צלמת מרצה ומנחת קבוצות,היא קמה כל בוקר עם תשוקה והודיה לעיסוק שלה כמצלמת נשים, לשאלתי, למה דווקא לצלם נשים היא עונה “משום שאני דוברת את השפה באופן שוטף ומכירה את הקודים עליהם מושתתת החשיבה הנשית,אני אוהבת נשים בהוויה ולא בזהות המינית, חושבת נשית מבינה את ההוויה הזו מתוך מהותי הנשית”
בואי היא מאיצה בי, נתחיל אני כבר מתרגשת היא אומרת, האמת שגם אני מתחילה להתרגש מהמפגש הבלתי אמצעי עם המצלמה שעד היום לא החמיאה לי מי יודע מה !!!
אבל הפעם אני מחליטה עם עצמי מבלי לשתף אותה, שעכשיו אקרא לאותה אישה פראית שבתוכי להחשף כאן ללא בושה וללא מעצורים, וזה בדיוק מה שאני עושה. אני משחררת ברקסים, מפזרת את השיער ומתחילה להתנועע לקצב המוזיקה שעולה מתוך מערכת השמע, בוחרת את החפצים שיעשירו את אוירת השמחה והמסיבה שאליה הוזמנתי, ביחד עם בובות פרווה, כובעים, חפצים צעיפים ומצלמה, נותנת דרור למחשבות ולאיך אראה, יפה או מכוערת, זו בכלל לא השאלה..
תחושת החיים פורצת החוצה מתוכי, משתלטת על כל בועת אויר בתוך הסטודיו הגואש, אנחנו משתעשעות כמו ילדות קטנות שהשאירו אותן בבית ללא השגחה, הזמן חולף ללא הבחנה, ואנחנו מבקשות עוד ועוד זמן לפורקן הנפלא איזה אושר והרגשת חופש מופלאה!!!
היא מסתובבת אליי, מתבוננת בי כמו אמא טובה ואומרת “מה שאת חווה כעת, סוג של אושר ושכרון חושים נפלא, קורה להרבה מאד נשים שמגיעות לכאן לסטודיו, הן מתחברות לעצמן במלואן, ומאפשרות לעצמן לבטא את היופי האצור בתוכן, והעדות לכך תלויה כאן על הקירות, בדמות תמונות של נשים שהעניקו לעצמן חוויה מיוחדת במינה.”
הרגעים מורים לנו שהזמן עובר מהר, ועלינו להפרד, “היום כבר אשלח לך כמה מהתמונות”, היא מדגישה ואני מרגישה לפתע את עוצמת החוויה שהייתה וחלפה, ומבקשת לעצמי עוד זמן שהייה בה.
רגע. לנשום. (מסתבר שאנשים מעשנים עושים זאת יותר, עוצרים לדקה של סיגריה... )
רבים מאיתנו לא נוטים להשתמש בהתבוננות, בוודאי לא על בסיס יומיומי משום שהיא דורשת השקעה ומשאבים רבים כגון :זמן, אורך רוח, סבלנות. עלינו לעצור ולדחות תגובות וסיפוקים מידיים. תהליך התבוננות פנימית הוא תהליך שבו אנו נדרשים להיות כנים עם עצמנו.
אם כך מדוע כדאי, מה אני מרוויחה מהשימוש בכלי?
התבוננות בצורה מעמיקה ואמיתית משמעה לקיחת אחריות על חיי, על תגובותי, על התנהגותי ועל הקשר שלי עם האחרים. איני מותירה לנסיבות החיים ולסובבים אותי להחליט עבורי כיצד לנהוג, אלא אני בוחרת את דפוס הפעולה המתאים לי. יצירת מרחב לחשיבה והתבוננות פנימית עלי ועל הסיטואציה מאפשרת הענקת משמעויות שונות לאירוע ובעקבותיו תגובות הולמות יותר אשר יעזרו בהתרת קונפליקטים.
המצלמה היא כלי משנה מציאות. היא מאפשרת לבודד גירויים, לבחור את המיקוד על הנושא המעניין אותנו ובמהותה מקפיאה רגע בחיים ומאפשרת ליצור מציאות חדשה. היא כלי נפלא לבחון את מציאות חיינו, את התפיסות , הערכים, הפרדיגמות על פיהם אנו פועלים. לאחר תהליך של העלאה למודעות בוחנים אם אלו עובדות עבורנו או חוסמות אותנו.
עצירה זו מאפשרת הרחבת המבט, הסתכלות מנקודות מבט שונות. התמונות מייצרות רפלקציה שמרוחקת מאיתנו ולכן קל לנו יותר להסתכל עליה, לשחרר ולנטרל אוטומטיים.
